יום ראשון
לאחר ההספק הנאה של אתמול (בהתחשב בעובדה שיום הרכיבה החל בשעות אחר הצוהריים המאוחרות) החלטנו באותו יום לרכב עד ים המלח. לאחר הפסקה קצרה בתחילת דרך הבשמים
והפסקה ארוכה יותר בפארק ספיר (שהיה חביב, לא יותר מזה) המשכנו לנסוע על כביש הערבה שהפסקת הצוהריים נקבע לחניון שיטים.
צפונית למרכז ספיר ג'יפ כלשהו מצפצף לנו. אני אישית התעצבנתי מילא שנהגי משאית מצפצפים אבל למה גם נהגי גי'פים?! הסתבר שזה אילן מפארן אותה פגשנו אצל אילן משחרות. כיבדנו אותו בסיבוב על האופניים שלי (זה היה הכיבוד הנפוץ אצלנו בטיול…) וחנן הסביר לו על המערכת.
הפסקת הצוהריים תוכננה לחניון שיטים. הפסקות הצוהריים שלנו תמיד ארוכות בגלל הטענת המצברים מהפאנל הסולרי. החניון עצמו היה על צידי הכביש וכלל כמה שולחנות קק"ל. בישלנו ארוחת צוהריים (אורז ועדשים בכוהליה). בעדנו מתכוננים לאכול ניגש אלינו נהג המשאית שאכל את ארוחת הצוהריים בשולחן לידנו והציע לנו את שאריות הארוחה שלו (לחם, חומוס, נקניק וקולה קרה), בשמחה קיבלנו את הכיבוד וזכינו להכיר את איברהים נהג משאית מרהט שמוביל ירקות מרחובות לרחבי הארץ. הוא אומנם בשלילה מהסיבה הזוטרה שנרדם על ההגה, נכנס במחסום של מג"ב ופצע 15 אנשים (למזלו ללא הרוגים), דבר שלא מונע ממנו לנהוג בכביש הערבה כשלידו חבר המחליף אותו בקטעים בהם יש משטרה. איברהים סיפר לנו על משפחתו. יש לו ארבע ילדים - רק כסף הם רוצים - (ששאלתי לגבי הגילאים ענה בין 2 ל 10 …).סיפר שהוא צם את צום הרמאדן רק בבית ליד אישתו. בחור חילוני. סיפר על החברות שלו שלהן הוא כותבת מכתבי אהבה ולאישתו שלא יודעת קרוא וכתוב הוא מספר שאלו דו"חות לעבודה. אך למרות כל זאת היה בחור חביב שסיפק לנו אחל'ה ארוחת צוהריים ועל זאת אנו מודים לו.
המשכנו לביס"ש חצבה למלא מים ולהמשיך הטענת אופניים. המקום היה ריק מאנשים אך מישהי שעברה הייתה מסבירת פנים ופתחה לנו את המועדון הממוזג שנוכל לנוח בנעימים.
לאחר מנוחה קלה והטענת אופניים המשכנו חזרה בדרכינו לים המלח. לפתע מצד ימין כמו פרסומות בערוץ 2 התגלה סניף של ארומה. כמובן שעצרנו (ולא לא בגלל הקפה, בגלל האינטרנט האלחוטי…). חנן התחבר, אני קניתי כיבוד. נהג אוטובוס שראה אותנו על כביש הערבה הסתקרן מהמערכת בא לקבל הסבר.
בשל שלוש הפסקות הצוהריים שלנו (חניון שיטים, חצבה וארומה) והחלפת פנימית באופניים של חנן עקב פנצר, יצא שהמשכנו בדרך רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
המדבר היה מדהים, הצבעים, השקט, השקיעה. עם רדת הערב החלו רוחות צד שהקשו מאד על הנסיעה. החלטנו לעצור בצד ולהמתין עד לשכיחת הרוח. כיון שהרוח לא שכחה החלטנו להתמקם ללילה. עוד לילה בו אני מבלים לצידי כביש הערבה.
יום שני
קמנו, התארגנו והמשכנו לכיוון ים המלח. לצומת הערבה הגענו בשעת בוקר מקודמת. מלאנו אויר בגלגלי האופניים והחלטנו לעשות את הפסקת הבוקר בעין תמר, המקום בו התכוונו לישון את הלילה הקודם. עברנו את צומת הערבה ופיננו ימינה לכיוון היישוב עין תמר ונאות הכיכר.
עין תמר - המעיין - היה אמור להיות משמאלנו אבל נסענו ונסענו ולא מצאנו אותו. החלטנו לנסוע לעין תמר כי על המפה הוא נראה ממש מקום יפה עם קצת מים ודקלים. כנראה מה שיפה על המפה לא תמיד יפה בשטח. הגענו לשער היישוב של עין תמר. התיעצות קלה עם זוג השומרות המיובשות בשער, שכללה עליה בקשר מול אחראי אבטחת הישוב כדי לקבל אישור להכניס אותנו פנימה, החלטנו לעשות את הפסקת הבוקר וטעינת האופניים בתחילת נחל אמציהו. להפסקה הצטרפה אלינו הכלבה שליכתה שמאד אהבה ללקק את חנן.
בדרך כלל אני מאד אוהבת הפסקות (כל הטיול שלנו זה למעשה רכיבה מהפסקה להפסקה) וגם ארוחת בוקר אני אוהבת. אבל בנחל אמציהו היו כל כך הרבה זבובים שבצענו הטענה חלקית לאופניים והמשכנו חזרה. עברנו את מפעלי ים המלח, הגענו לנווה זוהר (לאחר עלייה מתישה לצומת זוהר).
מפעלי ים המלח והמלונות נמצאים במאבק ארוך שעיסוקו קו החוף הנסוג של ים המלח, הגורם לכך שאם בעת ההקמה של המלונות האורחים יכלו בצעידה קלה לגשת ולטבול במים המלוחים, עתה עליהם לצעוד כברת דרך ארוכה - והמצב רק יחמיר (אבל זה תלוי בכולנו, ובראש ובראשונה - במנהיגינו האמיצים) .
התמקנו על החוף. חנן הלך למרכז מידע והשיג לנו צימר בישוב נווה זוהר. מפעלי ים המלח מפיצים מידע מאוד מקיף על אופן הפעילות וכריית הפוספטים בים המלח - המפעל הסולרי הגדול בעולם כפי שהם מצינים בצדק. מלחמת פרופוגנדה שכזו. את המשך היום העברנו ברביצה על החוץ, טבילה בים (נורא מוזר להכנס למים שהם חמימים ובעל מרקם שונים בגלל הרכב הגבוה של המלחים).
חזרנו חזרה לנווה זוהר לביתנו הזמני.
היה כל כך כיף בצימר, לאחר כשלושה ימים של לינת שטח סוף סוף מקלחת חמה, מיטה נוחה וכו'. ניסתי להשיג ארוחת ערב במסעדה בישוב אבל בעל המסעדה לא כל כך רצה לבשל (רק בשר או דגים אבל יקרים מאד). גם היישוב הזה כמו עין תמר נראו כמו מקומות נטושים והרבה יותר "חוריים" מהמקומות שעברנו בדרך כמו שחרות ונאות סמדר. אולי כי במקומות הקטנים שעברנו בהם היה לאנשים סיבות מאד ברורות למה הם שם, דווקא שם במקומות שכוחי אל אלו ואילו בישובי הללו יש איזה תחושת של ברירת מחדל [כל מה שאני כותבת פה הם ממידע שטחי ולא מבוסס וסתם תחושות רקע].
יום שלישי
קימה מאוחרת לאחר שינה ערבה במיטה נוחה. נסענו למרכז המסחרי להוציא כסף שנוכל לשלם על הצימר אבל כל הכספומטים לא עבדו. גרדנו את שארית המזומנים שלנו ושילמנו לצימר. נותר לנו עוד כשבוע עד לסיום הטיול המתוכנן והגענו מוקדם מהצפוי לים המלח. התלבטנו לאן להמשיך. שקלנו לעלות לירושליים ומשם להמשיך הבייתה אבל בסוף הוחלט להמשיך על כביש הבקעה עד לכנרת. הייתה לנו בעייה של מפות אך במרכז מידע נמצאה מפת דרכים של כרטא שמאד שמחה אותי וכך יכולנו לתכנן את המשך הטיול. היעד הבא היה חמי עין גדי. בדרך עברנו אבין בריכות האידוי של ים המלח (החוף שבילנו בו אתמול) וים המלח ה"טבעי". הנוף הפראי של הרים מצוקים מצד אחד וים טורקיז מצד שני.
בחמי עין גדי קנינו כרטיס משולב של ארוחת צוהריים ושימוש במתקנים. ארוחת הצוהריים הזכירה את ארוחת הצוהריים בטבע (המפעל, כן, אני יודעת שזה מבלבל). אחרי האוכל ירדנו לחוף להמרח בבוץ כמו כל התיירים בים המלח.שמעתי פעם מנציג מפעל "אהבה" המבקבקים את בוץ ים המלח ורכיביו השונים, כי אין לענין שום הוכחה לטיפול מועיל בעור. זה בוודאות לא מזיק - וזה מאורע מאוד משמח להמרח ולהרגיש כמו עטופים בקרום של לחם. מה שבטוח - יש לענין ביקוש. אחיה של אשתו של אח של חנן (!) מוכר ממוצרי אהבה מלאס וגאס - וכן, הוא עושה בוחטות.
טבלנו בבריכות המים החמים עם הגופרית. שיצאנו מחמי עין גדי כבר החל להחשיך. חנן חיבר לפאנל הסולרי את האורות הצבעוניים והחלטנו להמשיך בנסיעת לילה (אנחנו אף פעם לא לומדים?!).
במהלך הדרך עצרנו ליד נקודת תצפית לים המלח צמודה לכביש, עם סימון גבול המצוק בפסי "זהירות" משטרה אדומים שנמתחו בין בזנטים. הפסים יצרו רזוננס ברוחות החזקות. היה ירח מלא שהשתקף על ים המלח. לידנו עצרה טיולית. נהג הטילטולית בשם אבי סיפר על עצמו שהוא אומן המייצר מעין פסיפס תלת מימדי על פי נופי ירושלים (הוא הראה לנו תמונות של יצירות שלו). אבי (או כפי שהוא חותם על היצירות שלו יהודה גור אריה) סיפר לנו שהוא יוצר תוך כדי היותו נהג טילטולית העובד עם הצבא. הוא הסביר שהרבה יותר קל לו לעבוד בעת עבודתו כנהג טילטולית מאשר מבסטודיו, כי אף אחד לא מפריע לו, לא קופץ לקפה… מאבי למדנו כי לפני כשבוע הדרדרה מכונית לתהום וזה הסיבה לכל הסרטים האדומים. את המכונית לא הצלחנו לראות…
משכנו בדרכינו אך הנסיעה הייתה ממש מפחידה. אין לי בעייה לרכב בחושך אבל לא במקומות שאין כמעט שוליים או במקומות שיש בהם מצוק ולא מישור בצידי הדרך. חנן לעומתי נהנה מהאנדרלין של נסיעות אלו. שוב עצרנו ללינה בצידי הדרך הפעם לצערו של חנן באמצע עלייה. כמה דקות רק התענגתי על הקרקע המוצקה. מקום הלינה היה בנחל קדם, שבמקרה הוא גם שם המשפחה של סבי מצד אמי.
יום רביעי
קימה מוקדמת (שעון מעורר) לפני הזריחה. כבר בוקר הרגשתי קצת לא טוב (כאב גרון קל…). רכבנו עד לחוף הים הצפוני של ים המלח לחוף קליה.
כיון שהרגשתי חולה החליט להשאר את היום בחוף. כך עבר לו היום ברביצה מול החוף וקריאת ספרים. החוף היה יחסית ריק ופה ושם הגעו אוטובוסים עם תיירים.
המוכר בקיוסק היה מקיבוץ קליה סיפר לנו על מסע אופניים סובב ים המלח בדצמבר. הוא לקח את הפרטים שלנו ונקווה שבדצבר הבא נדווש בים המלח גם בצידו המזרחי… התמונה היא של המזח המקורי שהיה מוצב בחוף. כן, המים הגיעו פעם עד אליו כמעט. כן, מדובר על מספר מטרים. לאן כל המים נעלמו אתם שואלים? הנה קצת מידע רלוונטי.
התייעצנו איתו על מקום ללינה באיזור. מסתבר שאין חופים שאפשר לישון והוא המליץ לנו על חורשה בדרך לקיבוץ קליה.
נסענו חזרה לכיוון הקיבוץ בחורשה, ישנתי קצת.
בערב הגעו לבקר אותנו אלון אחיו התאום של חנן וזוג חברים איג ויהודית.
העברנו לילה נחמד של בירות וחברים. בלילה שוב הציקו לנו זבובים, שועל אחד גנב לחנן את הסנדל (שנמצא ע"י איג).
יום חמישי
אני חשבתי שלסיים טיול אופניים בים המלח. זה גאוני- במקום הכי נמוך בעולם, כל המשך מפה משמעותו עליה! אבל בכל זאת החלטנו להמשך לכנרת [האמת שכל הטיול היו ירידות ועליות לסירוגין גם בדרך לים המלח, בגלל הנחלים].
בוקר. אני החלטתי להתפנק יום אחד ולנהוג באוטו של איג ויהודית כך שאף אחד לא יצטרך לרכוב חזרה כדי להביא את האוטו. איזה כיף אוטו, מזג אויר מבוקר, מוזיקה, לא צריך לפדל, אין חשש שיגמר הדלק (טוב, פשוט כי המיכל מלא).
החברה החליטו לעשות קצת נסיעת שטח בנחל אוג. מסתבר שאנחנו לא היינו כל כך מצויידים לנסיעת שטח. הנגרר חטף פנצ'ר (זה גם היה יכול להתרחש גם בכביש), בפעם הראשונה והיחידה בטיול. [חנן] הפנצ'ר תוקן בצורה חלקית כך שהייתי צריך לנפח את הגלגל תכופות למשך שאר היום. הירידה לסוף נחל אוג התבררה כרעיון גרוע, ומכיוון שיערה הייתה למעלה בעברו השני של הנחל, עם המצלמה, חסר פה תעוד שלי, אלון ואיג מדרדרים את הנגרר הסולרי באיטיות מרשימה , ואח"כ דוחפים את הנגרר מחובר לאופניים - איג ואלון בשני צדי הכידון ואני מאחור - בעלייה התלולה וחסרת האחיזה (לא יעזור - אפילו אם היה לי מספיק כח לעזור למנוע להחזיק את השיפוע המטורף, האדמה לא הייתה אוחזת בצמיג והייתי מתיז שפריץ של חצץ ועפר לכל עבר…) . לאחר שהגענו מותשים פרקנו מזון ופצחנו בארוחת בוקר.
[חזרה ליערה]
המשך היום והטיול המשיך על הכביש.
הנה החלנו את חלקו הדרומי של כביש הבקעה, כביש עוקף יריחו והישוב א-תחתא. כולם נסעו ביחד שאני (וגם יהודית הצטרפה אלי בהמשך) שימשתי כרכב מאסף.
לאחר ארוחת הצוהריים ליד הישוב נירן אלון, איג ויהודית חזרה לדרכם ואנחנו נסענו למקום הלינה שלנו בישוב ארגמן. איך שעליתי על האופניים גילתי שהתגעגעתי לרכיבה.
כל מספר דקות חנן עצר ומילא אויר בגלגלים של העגלה (הוא אומנם תיקן את הפנצ'ר אבל לא באופן מושלם).
אחרי כחצי שעה רכיבה, הגיע לפתע הרכב של איג ויהודית. אני הייתי בטוחה ששכחנו משהו אבל הסתבר שהם מצאו מקום עם מיץ טוב שהם רצו לתת לנו. איזה חברים יש לנו!
לקראת ארגמן נגמר לי המנוע ונאלצתי לדווש. לישוב ארגמן הגענו עם רדת החשיכה. כביש הגישה לארגמן הינו כק"מ וחצי בעליה. חנן החל לדווש לאיטו (גם לו אזל החשמל אם כי לא לחלוטין בינתיים). אני לסירוגין דיוושתי לסרוגין הלכתי. כאשר עבר טרקטור ונגרר עליו תאיילנדיות חביבות שהציעו לי ולאפניי טרמפ למושב שמחתי עד מאד. הכי היה כיף לעשות לחנן שלום מהנגרר בעודו מתאמץ בעלייה (הוא השתמש בשארית הצבר לנסות ולעקוף אותנו, בכל זאת טרקטור, אך התייאש לבסוף)
.
בהגיעו למושב חיכיתי לחנן בעודי עושה מתיחות. חנן הגיע ויחד הלכנו לביתו של גיל קופר חבר של אבא מהסקר הארכיאולוגי.
שוב, הריטואל של לינה בצליווזציה, מקלחת טובה ארוחה ושינה במיטה רכה.
יום שישי
למחרת חנן תיקן את הפנצ'ר בעגלה. קיבלנו מגיל צידה לדרך של תמרי נור (גיל לא הבין איך אנחנו יכולים לאכול את הזן המג'ול "סוג של פצצת סוכר").
נסענו על כביש הבקעה צפונה. זה חבל ארץ מקסים שהרבה פחות מוכר. נופים יפים, הרבה דקלים, כמה קטעי כביש מסוכנים (כביש בלי שוליים).
עשינו עצירת מנגו בתחילת מעלה שבלי.
נכנסנו לבית שאן. בפתח בית שאן על כביש 90 קידם אותנו שלט המכריז על "ארץ המעיינות". רעיון מודרני - למתג מחדש את האיזור היבש והלח הזה… האמת - לא ידעתי שיש פה הרבה מעיינות.
לקראת הצוהריים הגענו לקיבוץ נוה איתן, מקום משכנם של יובל ופז חברים של דרור. התקבלנו בהכנסת אורחים מדהימה. כיון שהיה זה כבר חג סוכות הוזמנו להיות האושפזין בסוכה.
פז ויובל גרים יחד עם ערן בבית ילדים שעבר הסבה לבית מגורים מדהים, עד שיבנו את בתיהם בשכונה האקולוגית בקיבוץ, שיובל מנהל את הקמתה.
ארוחת צוהריים משובחת של סלט לחם וטחינה. חנן עזר לערן להקים סוכה נוספת על הגג אני נסעתי עם יובל לקטוף פרחים לשבת. [תמונה של הפאנל עם הפרחים]. ההכנות נמשכו במרץ להספיק הכל לפני כניסת שבת המלכה. [יובל ופז בתהליכי התקרבות לדת].
ארוחת שבת כהלכתה, שיר השירים, תפילות ארוחה משובחת, סיפורי שבת (במהלכם נפלה עלי עייפות שלא יכולתי להתנגד לה).
ֿֿֿֿ
יום שבת
בעצת יובל עשינו טיול לנחל מצר (נראה לי שזה השם אני לא בטוחה) נחל עם מים (דבר נדיר לצערי בארצינו) הנמצא בקרבת הקיבוץ. טבילה קצרה בנחל, חזרה לקיבוץ, פרידה נרגשת מיובל ופז לאחר הודיה על האירוח הנפלא ואנחנו בדרכינו לכבוש את הכנרת.
כיון שהיה יום מעונן חסכתי בחשמל ודיוושתי ברוב הדרך (גילתי שאופניים יודעות לעלות עליות ביום שישי גם ללא עזרת המנוע…). הגענו לצומת צמח וחיפשנו חוף להתמקם בו. נכנסו לקיבוץ מעגן שם תידרך אותנו בחור נחמד איך להגיע לחוף ממש נחמד וללא תשלום (בדיוק ממערב לקיבוץ, ליד מבנה בית ספר כלשהוא הצמוד לא, מאחורי מתקן כלשהוא של מקורות).
בחוף הייתה משפחה אחת שבדיוק עזבה כך שהיה לנו את החוף לעצמנו. בנוסף הם השאירו לנו אוכל.
הגענו לכנרת, כבשו את היעד. אפשר לחזור הביתה.
התוכנית המקורית הייתה להשתמש שוב בשירותי אבי שיסיע אותנו חזרה אבל החלטנו שסיום הרבה יותר ראוי לטיול זה היה לרכב חזרה הביתה (ואז גם נגיע לים התיכון וכך נטייל בין כל הימים של ארץ ישראל).
ארוחת ערב אחרונה שבישלנו בטיול. סוף סוף נאכל מרק הבצל (“החמת" בשפת שדה בוקר) עם פסטה שקיבלנו מהמטיילים הקודמים בחוף.
