חנן נסע ירוק

[חנן]טוב. עבר לו שבוע, ואני יכול לדווח סוף סוף מהצד השני של העולם. כלומר, כבר מיום חמישי אנחנו בדרכים, אבל רק אתמול נחתנו בצד השני של העולם. יעני איפה שהשמש נמצאת בחלק הצפוני של השמיים. קודם כל, התיקים שלנו נעלמו. מסתבר שלטוס עם אליטליה דרך רומא זה חור שחור בכל מה שמתייחס לתיקים. מקור בנתב"ג אומר לנו שהם מקום שני באיבוד תיקים רק אחרי איבריה. התיקים שלנו נמצאו להם סוף סוף רק אחרי 5 ימים, שאותם בילינו בוושינגטון די סי. עכשיו הם בדרך לטרוחיו (הבסיס של windaid) נראה מי יגיע קודם.

[יערה] נחיתה בשדה התעופה בניורק. שלג מבעד לחלונות השדה. היה חשש שהטיסה שלנו לוושנגטון DC תתבטל אבל היא יצאה לדרך. נחיתה לאחר טיסה קצרה יחסית. נסיעה בשני קווים במטרו והגענו לשרונה (אשתו של ניב, אחיו הבכור של חנן). בדיקה קלה באינטרנט גילתה שהטיסה ללימה בוטלה עקב מזג אויר סוער בנו יורק , השגנו (בעזרתה האדיבה של שרונה) טיסה חלופית דרך יוסטון.

יום שישי. שדה התעופה וושנגטון DC , גם הטיסה הזו מבוטלת עקב רוחות עזות בוושינגטון DC. הטיסה הקרובה ללימה יום ב'. חזרנו לשרונה במטרו (הפעם הרביעית על אותו קו ביומיים). מנוחה אצל שרונה, עבודה (חנן כמובן), טיול רגלי בשכונה.

תובנות של יערה מהשכונה של שרונה:

1. נראה כאילו אף אחד לא באמת גר שם.

2. אין אנשים ברחובות – פה ושם מכונית יוצאת.

3. אין מדרכות

[חנן] עשינו כמה נסיעות לקניות, כי לא היינו בטוחים אם הציוד ימצא או מתי. שרונה – אני מוריד את הכובע, באמת שאין פה מקום בבלוג להודות לך. אבל בכל זאת – תודה! אין כמוך! אז חוץ מנסיעות לקניות (יש ישראלים בכל מקום, ולפעמים הם בדיוק במקום הנכון – בחנות ציוד המחנאות האימתנית של REI מצאנו את בועז המנג'ר הישראלי, שגם יש לו קשר לשדה בוקר. בקיצור – שימושי) עשינו גם יום סיבוב בבית הלבן. el casa blanco. וראו זה פלא – היו שם טורבינות רוח. אני באמת לא מבין את ה-fetish הזה שיש היום מטורבינות רוח.

זאת טורבינה מהדגם הפופולארי skystream 3.7 , כשהמספר מציין את קוטר הלהבים (הספק  של הטורבינה יכול להיות מטעה – תמיד תסתכלו על הקוטר. הגודל כן קובע). הטורבינה עבדה ברוחות הערות שהיו באזור, למרות המיקום הלא ממש אופטימאלי, כ-30 מטר ממבנה באותו גובה. זוהי טורבינה שיושבת במורד הרוח לעומת המגדל, מה שמפשט את הבניה כי אין צורך בזנב. לעומת זאת, יש לה נטייה ברוחות חזקות "לאבד את הצפון" לעיתים, ולא לעקוב אחרי הרוח. מבחינת אמינות – לא שמעתי עליה דברים רעים, היא פשוט לא נותנת את התפוקה שרשומה על הברושור. אך כנראה זו לא טורבינה רעה (יש לפחות אחת שאני מכיר בארץ, שעובדת שנה ליד ירוחם/שדה בוקר).

הטורבינה הזו היא טורבינה אנכית – windspire . טורבינה אנכית, מבוססת עילוי (כלומר למרות שהלהבים מסובבים את הציר בניצב לכיוון הרוח, כך שאין צורך לעקוב אחרי הרוח, הלהבים מנצלים את הפרש הלחצים שנוצר עקב מעבר האוויר סביבם בדיוק כמו להבים של הטורבינה הקודמת). הטורבינה הזו לא הסתובבה מי יודע כמה, ואני לא מייחס את זה לתכנון שלה. זו טורבינה חדשה וחדשנית יותר מה-skystream, אבל היא נבדקת ב-nrel (או אולי כבר סימו את הבדיקה) שזה גוף בלתי תלוי, וכנראה יודעת לעבוד כשיש רוח. אז הסיבה שהטורבינה האנכית הזו לא הסתובבה כמו ה-skystream, בתנאי רוח שאמורים להיות זהים (אותו מקום, אותו נשיא, אותו בית לבן) היא פשוט שהיא לא באמת "ראתה" אותו רוח. הטורבינה האנכית הזו מאוד גבוהה ודקה, ואומנם החלק העליון שלה קרוב בגובהו אל הגובה של ציר הסיבוב של ה-skystream, רוב הטורבינה האנכית רואה רוח בגובה נמוך יותר, שהיא חלשה יותר, גם בגלל הגובה הנמוך אך כנראה גם בגלל המבנה של הבנינים מסביב. המסקנה ברורה – טורבינות צריך לשים איפה שיש רוח. ה-spire היא טורבינה טובה ככל הנראה, אך צריך לעשות סימולציות ומדידות על כל בנין וסביב כל בנין שאליו רוצים לשלב את הטורבינה. סוונה, איתם אני עובד, עושים בדיוק את זה.

ומתחת לכל טורבינה, היה עמוד עם צג, שהראה בגאווה את מפת הרוח האמריקאית והפוטנציאל שיש בארה"ב לאנרגיית רוח. ואצלנו? אצלנו עובדים בניוטראל. כלומר עובדים, בטח עובדים. משרד התשתיות מקדם את אנרגיית הרוח. אבל מה לעשות, שעל מפה כזאת שתלווה את התעריף לטורבינות קטנות ובינוניות אני יכול בינתיים רק לחלום. בטח אחת שתשב מחוץ לכנסת בגאון…

טוב, אנחנו עכשיו בלימה, פרו, אחרי סרטים נוספים (כשטסים ל-7 חודשים ואין ויזה, אפילו למדינה שלא מבקשת ויזה מתיירים, מסתבר שזה לא ברור מאליו. לפחות לא לחברת התעופה שמפחדת מקנסות). היום היה סיבוב נהדר, עם המסורת שלי ושל יערה להאבד בערים לא מוכרות. אז הפעם יש לומר – לא ממש חשבתי שאני אאבד. אבל ככה זה תמיד. אז אחרי איזה 15 קילומטר, כשהגענו למלון שרתון ושאלנו איך מגיעים ל-miraflores, הבחור בלובי פשוט שם אותנו על הסעה של המלון ללא תשלום, שהחזירה אותנו לחוף הים, שנמצא ליד ההוסטל (או הפוך?).

הנה כמה תמונות נוספות, כנסו לכאן לצפייה באלבום המלא.

שלום לכולם, אני רוצה להפנות אותכם למאמר שכתבתי ופרסמתי באתר הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות. זהו מאמר מבוא הסוקר את פוטנציאל אנרגיית הרוח בעולם ובארץ, ומתמקד בכל מה שצריך לדעת (המינימום ליתר דיוק) כדי להחליט על הקמה של טורבינת רוח קטנה או קהילתית, לייצור חשמל. טורבינות כאלה מקבלות תעריפים בדומה לפאנלים הפוטוולטאים, ולכן הן כלכליות באזורים מסוימים (רמז: זה קשור לרוח). איך יודעים? קראו את המאמר. חסר שם קטע טכני שהוספתי בסוף ועדיין לא עידכננו באתר, אני מניח שיתעדכן תוך שבוע.

בהצלחה לשוק הרוח הצעיר,

חנן.

דברים טובים קורים בטכניון. לפחות מבחינת אנרגיה. טוב, לפחות מבחינת טורבינת הרוח שנבנתה על ידי ועוד 18 סטודנטים בקורס "פרויקט בבקרה" ב-2004-2005. קבוצת מהנדסים ללא גבולות (EWB) נכנסה לענין, ותנסה להרים את הטורבינה שבנינו.

יש כמה תיקונים לעשות, למשל לבנות זנב חדש כי דברים נעלמים במעבדות הסתרים בטכניון (הייתי צריך לקחת את הזנב אלי, כפי שעשיתי עם הלהבים…). התמונה המפגש הראשון בו השתתפתי, והסטודנטים לומדים מה זה מגנטים, כשהם מנסים להפריד את הרוטור הקדמי של הגנרטור. קדימה לעבודה!

האם זה חיובי? תלוי איזה חבילת לווין הם קונים! ראו בקישור הזה וידאו עבור אתר metropolis.

אם אתם צריכים סיבה נוספת לתמוך בארגונים כמו OLPC , One Laptop Per Child אז הוידאו הזה יתן לכם אותה (וויליאם כבר הופיע פה בבלוג בהרצאת ה-TED המופלאה שלו. האנגלית שלו השתפרה, אבל אני מצפה לשמוע אותו שוב עוד כמה שנים)

נועם לקח את התכנון שלי של קרטון חתוך בלייזר, שמאפשר יצירת טורבינת savonius פשוטה ללא הדבקה, וצירף תמונות. נותן משמעות חדשה לכותרת -

בנוסף, נועם מעביר קורס נוסף לבניית טורבינות רוח על פי התוכניות של Hugh Piggot (את הטורבינות שלי לפי אותם תוכניות אפשר למצוא בצד תחת עמוד "בניה" שתחת עמודי טורבינות הרוח).

פרטים נוספים -  נעם דותן ואלעד אוריין
תתקיים: 13-17/12
עלות: 2200 ש"ח
מקסימום משתתפים 10 אנשים
הרשמה עד 1/12
ראשון – חמישי 17/12 -13/12 2009
כפר אמנות אקולגי     .
בתיאום 02-9900235

בנוסף, אני מעביר הרצאה על בניית טורבינות רוח קטנות לייצור חשמל בטכניון. כולם מוזמנים!

בשבת האחרונה ביקרתי סוף סוף בסוסיה. מה יש לחפש שם? אני הולך אחרי הרוח, ו-comet-ME התקינו שם טורבינת רוח ומערכות סולאריות לקהילה הבדואית, שנמצאת בין הפטיש לסדן (הרשות ואנחנו) ומנותקת מרשת החשמל למרות שיש קווי מתח בקרבת מקום, והם בדיוק סוג הקהילות שמרוויחות פלאים מטורבינת רוח של 1 קילוואט, או אפילו פאנל PV של 100. אני הכרתי את הפרויקט לפני מספר שנים כשנועם דותן פנה אלי, וייעצתי לו בקשר לטורבינות שכדאי לו לעבוד איתם. הם עשו שם עבודה נהדרת, ואפשר לראות איך נראת טורבינה "עשה זאת בעצמך" שמותקנת באזור עם אחלה רוח (דרום הר חברון – יתיר, הר משא. אחלה רוח!)

זוהי טורבינה שנבנתה מקיט של other power, ועומדת על מגדל של 12 מטר. ברוח של 12 מטר בשניה (~40 קמ"ש) תראו ממנה כ-1000 וואט לערך.

ומה הולך יד ביד עם אנרגיה מתחדשת? התיעלות. המקרר שהותקן וחושמל ע"י הטורבינה למעלה ועוד פאנל סולארי קטן, נבחר בקפידה. במערכת כזאת שווה לשלם 6000 ש"ח על מקרר 5 כוכבי אנרגיה, שצורך 330 קוט"ש לשנה, עם נפח של מקרר ביתי (כ-600 ליטר אם אני לא טועה). לשם השוואה, המקרר שלי (לשעבר – נמכר הלאה לפני חודש) צרך 365 קוט"ש לשנה אבל עם נפח של 240 ליטר ומקפיא של 100 ליטר, ועלה 1400 ש"ח.

ולמה שימור אנרגיה?

פורסם היום מאמר על הרעיון היפה של ד"ר לוסי אדרעי-אזולאי ופרופ, חיים אברמוביץ (ואם אני שוכח מישהו אז סליחה) שאצל שניהם למדתי ואצל האחרון גם עבדתי כסטודנט ואח"כ כמהנדס צעיר. המעבדה של חיים אברמוביץ מתמחה בחומרים פיאזו אלקטריים כחישני מעוות – או בעברית – שבר. כשמנסים לשבור קורה, היא מתעוותת ביחס שקשור לכמות המאמץ שמפעילים עליה – עד שהיא נשברת. חומרים פיאזו-אלקטריים מייצרים מתח קטנטן מהעיוות הזה, ואפשר למדוד אותו, וכך למדוד את כמות העיקום (מעוות) שעברה הקורה. הרעיון היפה שלהם היה להשתמש בחשמל הזה לעשות עבודה – לייצר אנרגיה חשמלית שימושית מעבר למדידה. כמו שעושים במרעום של RPG למשל – אם תעקם את החומר פיאזו אלקטרי , ויהיו מספיק יחידות של חומר כזה, ותחבר את כל החשמל ביחד 0 תגיע לכמויות חשמל מענינות ושימושיות.

אז למה שימור אנרגיה?

כי חברת אינוואטק בחרה לשים את השטיח הפיאזו אלקטרי הנ"ל בכביש. ולתת למכוניות שעוברות עליו למעוך אותו over and over again.

ועכשיו נשאלת השאלה "מאיפה האנרגיה?"

מאיפה באמת? אנרגיה לא נוצרת יש מאין. זה רק פוליטיקאים יודעים לעשות. היא מגיעה מהרכבים. אם תסתכלו בחלק התחתון של הכתבה תראו הרבה תגובות עניניות, שמאוד שימחו אותי. למשל תגובה 7. there's no free launch אמרו כבר לפני. או שזה מס דלק עקיף, או שזה הופך את הכבישים לקשיחים יותר. וכנראה שזה שילוב. אני כאחד, מאוד אשמח לראות ניסיון של מכונית שעושה נסיעת מסלול על קטע כביש כזה, לעומת קטע כביש זהה אחר ללא השטיח הפיאזו. אני יכול לנחש מה יהיו התוצאות.

השבועיים האחרונים היו מחולקים בין דרום הארץ לצפונה. שבוע בצאלים, כדוגם ארוסולים אנושי, מה שקורה כשזורקים אותך שבוע במדבר ודואגים שאוסף טנקים ונגמש"ים יסעו הלוך וחזור סביב תו"כ שהם ממוללים את אדמת המדבר לאבקה דקה דקה שאני בטוח שאם הייתי עם ה-AMS שלי היא היתה מצליחה לחדור דרך חריר הכניסה הקטן. לריאות שלי בכל מקרה, היא הצליחה לחדור. כדי להתגבר על האבק, נפשתי לי השבוע בצפון הקריר, באוויר פסגות מעל ראש פינה. וביום שני הספקתי לקפוץ לבקר חבר יקר, דרור צחורי. דרור עוסק בטכנולוגיות נאותות, במישורים רבים. באותו יום ראיתי סוף סוף את הטורבינה שבנה עם תלמידים בקיבוץ יראון, קישור שאני שמחתי לעשות לפני שנתיים, והניב מאז ועד היום גם מערכת סולרית חינוכית שאני גאה להציג פה, ואת הטורבינות המדוברות.

הכיתוב "פסגות" שמופיע פה על ראש המבנה, בבית הספר של הקיבוץ (שנקרא פסגות – ותודה לאיתמר שתיקן אותי), כתוב על הטורבינות. אות לכל טורבינה. אלו הן טורבינות עם ציר סיבוב אנכי, העובדות על עיקרון גרר – האוויר דוחף את הטורבינה, ומכיון שהיא בנויה כך שצד אחד דוחף חזרה פחות מהשני, היא מתחילה להסתובב. התלמידים בנו את הטורבינה! מדובר בפרופילי קרטון, שמחוברים בסנדוויץ אחד לשני לשלישי וכן הלאה, ולבסוף מצופים בעיסת נייר ודבק. התלמידים צבעו את הטורבינות, ואת צביעת האותיות עשה אמן מהקיבוץ. בתחתית כל טורבינה מגנט גדול, ומתחתיו סליל. אני חושב שזה ערך מוסף – התלמידים רואים את הגנראטור/מנוע חשמלי במערומיו, ומכניסים לראש את העיקרון – מגנט נע על פני סליל (או להפך) ויש חשמל!

פרויקט קודם שעשה דרור בקיבוץ, הוא מערכת סולארית קטנה שמזינה את הרשת דרך מונה משלה. בעידן האפל לפני שהועברה התקנה שנותנת 2.01 ש"ח לקוט"ש סולארי פוטוולטאי, כשחיברנו מערכת סולארית לרשת החשמל – היא סובבה את המונה הרגיל. רק הפוך. דרור והקיבוצניקים בנו פה ארון חשמל פשוט, שבאופן ישיר מראה לתלמידים את הכיוון סיבוב כשצורכים חשמל, וכשמייצרים אותו. אם אתה לא מזהים את המונים זה פשוט בגלל שזה דגם ישן שכבר לא משתמשים בו.

הערך החינוכי של שני המונים הוא אדיר. התלמידים רואים את היחס בין מהירות הסיבוב של שני המונים. באמצע היום המונה הסולרי יסתובב הכי מהר. אך עדיין, מחובר ל-100 וואט, זה כלום לעומת קצב הסיבוב של המונה השני. כמה אנחנו צורכים? יותר מהפאנל שבחוץ. כמה פאנלים כאלה צריך כדי לספק את כל החשמל לכיתה? לבית ספר? לקיבוץ??

הנה וידאו קצר של הטורבינות מסתובבות

אתמול לקחתי יום חופש, והשלמתי כמה ביקורים שחיכו לי. קודם כל, הבוקר נפתח בביקור בקורס בניית טורבינות הרוח של נועם דותן, בסטודיו וורטיגו בנתיב הל"ה. מדובר בכפר אומנות אקולוגי, ואף נוצר שם חיבור סוף סוף עם שותפו של איל ביגר בייבוא מד הצריכה המעולה שאני מתכוון לעזור להם להפיץ בארץ, בשביל להתחיל לחסוך פה בחשמל! מומלץ לכל בית. הסברים מפורטים על הטורבינה שנבנתה שם אפשר למצוא בעמודים בנושא בניית טורבינות רוח בצד האתר, עם הבדל אחד, שנועם בחר לייצר להבים מצינורות PVC . את החומר אני לא אוהב, אבל השיטה פשוטה להפליא ונותנת ביצועים סבירים. למעשה, נועם ביקש שאחפש נתונים על מקדמי עילוי של חתכים מעגליים כפרופילים (arc sections), ושלשום חבר דג לי מאמר מ-1947 של ניסויים שנעשו במנהרת רוח, והפרופיל לא נראה כל כך גרוע. לא פרופיל NACA, אבל גם לא רע, עם יחס עילוי לגרר של 50+ בנקודה האופטימאלית.

בתמונה נועם מסביר לחברי הקואופרטיב שהצטרפו לסיור, איך עובד הזנב המתקפל של הטורבינה. מנגנון פשוט, שמשתמש במשקל הזנב כקפיץ מחזיר, ובעצם מקפל את הזנב כנגד דיסקת הלהבים ברוחות חזקות, כדי להוציא את הלהבים מהרוח ולהגן על הטורבינה, תוך כדי שעדיין יש ייצור של חשמל (אם כי פחות מברוחות האופטימליות, בדרך כלל באזור ה-30-40 קמ"ש). מנגנון פשוט, אך קשה להסברה. עוד תמונות מהביקור -

אלעד מסביר על אווירודינמיקה של להבי טורבינה

אלעד מפקח על יציקת הרוטור. הרוטור הוא החלק המסתובב בגנרטור. אתם יכולים לראות 12 מלבנים, שביניהם נמזג הפוליאסטר. המלבנים הללו הם מגנטים נאודיום-פריט-בורון מאוד מאוד מאוד חזקים, שמחוברים לדיסקת פלדה. סביבם יש סרט פיברגלס (או אולי נירוסטה לא מגנטית, לא בטוח מה הם שמו ברוטור הזה) שתפקידו למנוע מהמגנטים להזרק המהירויות סיבוב חזקות. הרוטור מסתובב מול הסלילים, היצוקים גם הם באופן דומה, ומייצרים חשמל כתוצאה מכך.

אחרי הסיור הזה נסעתי לטפס על איזה מגדל בתל אביב למדוד רוח – אני מת על הרעיון של טורבינות רוח עירוניות, אבל כפי שכתבתי פה לא פעם (ראו העמוד – טורבינות רוח עירוניות) טורבינות רוח צריכות רוח, ואת זה אין על רוב הבנינים. יוצאי דופן הם גורדי השחקים. כמו זה -

אבל קודם כל – מודדים. אין שום דרך אחרת לדעת אם שווה או לא שווה להרים טורבינה.

את היום סיימתי אצל אחי התאום בבר אילן, שמתכונן במרץ לתחרות כדורגל רובוטים. מאוד משעשע. צעצועים יקרים – עשרת אלפים יורו לשחקן! כמעט כמו ביורוליג! בכל מקרה, לבעוט לשער הם כמעט מצליחים (התחרות היא על אלגוריתמיקה – הרובוטים כבר בנויים ע"י חברה צרפתית, כל השחקנים שווים). ומה קורה כשהם נופלים? הנה , תראו -