חנן נסע ירוק

כיון שאין לי כונה כל פעם להלאות בהסברים על הנפשות הפועלות בארגון  להלן מוגש הסבר קצר – לגזור ולשמור

. הארגון עצמו נמצא בתוך הבית של מייקל, אמריקאי (ממש  אבל ממש גבוה) הנשוי לקורניה הפרואנית. לכל אחד מהן ילד/ילדה מנישואים קודמים. למייקל יש ילדה אניה בת 16 , ולקרינה ילד בן 12 – רוברטו.

איתם בבית גר ג'ימס מהנדס מכונות אנגלי,  בן 25 שאיתו התכתבנו לפני הגיענו לכאן. ג'ימס מריץ את תוכנית המתנדבים. תוכנית המתנדבים רצה במקביל לחברה של מייקל (שלג'ימס אחוזים בודדים בה) המייצרת ומוכרת טורבינת רוח ליחידים פה בפרו.

בסדנא עובדים שלושה ח'ברה מקומיים: יאן בחור נמוך צעיר וחביב, פרננדו מהנדס מכונות שעכשיו מסיים את לימודיו, סניור האבל קצת יותר מבוגר אב לשני ילדים (16 ו- 12). חבר טוב זה מספר שנים למייקל. בעל אחוז אחד בחברה  (אני חושבת כי לא ניתן להקים חברה בפרו בלי נציגות מקומית). כולם מאד נחמדים. כל הזמן מנשקים על הלחי. לקורינה סיפרתי שאצלנו בישראל מנשקים על שתי הלחיים  ומאז אני זוכה לשתי נשיקות בכל פעם…

מציאת דירה

חדר המגורים

מצאנו דירה! שבוע שעבר התחלנו לחפש דירה. סיבוב ברגל יחד עם קורינה (אשתו של מייקל) וגיי'מס לא הוליד הרבה. מצאנו דירה ב- 800 סול קצת יקרה,שניים וחצי חדרים בלי מטבח ובלי חלונות. ויתרנו. אחה"צ נסענו יחד עם סניור האבל לחפש דירה עם הרכב שלו. מצאנו כמה דירות יקרות, דירה אחת ממש נחמדה ב- 800 סול אבל פשוט גדולה מדי בשביל שנינו (3 חדרי שינה + 3 מקלחת ושירותים + חדר מגורים), לבסוף מצאנו דירה קצת מוזרה במבנה שלה, עם צבעים פסיכודלים במיוחד (צהוב וירוק זרחניים) וגם בלי חלונות  כ- 20 דקות הליכה מהבית של מייקל (יש פה קטע של בניה בלי חלונות) ב- 400 סול ועוד 30 סול להוצאות חשמל ומים. חזרנו למייקל שמחים ומאושרים. מייקל התעקש שניסע לסגור חוזה יחד עם קורינה ששימשה כמתורגמנית. שילמנו את הפיקדון לדירה (חודש מגורים). סגרנו על כניסה לדירה למחרת אחרי ארוחת צוהריים.

למחרת בסביבות אמצע החדר, הגיעה בעלת הדירה עם ה- 400 פקדון לבית של מייקל. מסתבר שהיא השכירה את הדירה למשהו אחר והציעה לנו במקום,  חדרים למגורים בחצי המחיר. נסענו לראות, גם צבעים פסיכודלים, גם אין חלונות. החלטנו להשאיר פתוח.

מייקל נזכר שראה חדר להשכרה ליד הכנסיה שנמצאת ממש ליד ביתם. הלכנו לראות. 500 סול כולל הוצאות. שני חדרים ועוד חדר מגורים. מטבח סמלי (שני כיורים וקצת שיש). קצת התלבטתי בגלל שהדירה נראה לי חשוכה אבל המחיר סבבה, המיקום טוב (בכל זאת, הכנסייה רק במרחק מעבר כביש),אז הינה מצאנו לנו דירה.

לפעמים צריך ללכת הכי רחוק כדי להגיע הכי קרוב.

ארוחת בוקר

דברים שגילנו שנכנסו לדירה: יש לנו פוסטר של ישו על דלת הכניסה, אין מים חמים (בתקוה שזה יטופל ביום שני), יש שולחן אבל אין כסאות (שהראו לנו את הדירה היו, אך שנכנסו הם נעלמו), אנחנו לא גרים בדירה לבד (כל עוד זה ישאר ברמת הג'וקים אז סביר).

חתיך – לא?

כולם עזרו לנו להתארגן בדירה. ממייקל וקורינה קיבלנו כסאות וכלי מטבח. יחד עם סניור האבל, מייקל וג'ימס קנינו מיטה ומזרון שבהמשך ירכשו מאיתנו לטובת בית המתנדבים ע"י הארגון. סניור האבל הלווה לה ארונית זכוכית למטבח.

הקרשים של המיטה מתייבשים בשמש אחרי שרוססו בחומר נגד חרקים

חגיגת מציאת הדירה

אתמול קנינו לכולם בירות כדי לחגוג את הדירה החדשה. שתינו בבית של מייקל וקרינה ושיחקנו משחק שקוראים לו אחד (בספרדית, כמובן) שהוא גרסא פחות מתקדמת של הטאקי שלנו. יש להם משהו דומה לשתיים פלוס אבל הבא בתור חייב לקחת שני קלפים ללא תלות בקלפים שברשותו. חוץ מזה אין להם קלף הטאקי, אין פלוס וכמובן שנשאר קלף אחד לא אומרים טאקי אלא UNO (אחד). שיחקנו 8 משתתפים כאשר המנצח תפקידו לחלק את הקלפים. (קצת מבאס- לא?) אה ועוד הבדל מהותי לאחר שהניצחון הראשון, המשחק מופסק ומתחילים משחק חדש.

בהמשך יצאנו בהרכב חסר. נדחסנו למונית 6 אנשים (לא כולל נהג המונית כמובן). הפאב שרצינו לבקר היה סגור אז הלכנו לפאב עם הופעות חיות. קנינו ארבע ליטר בירה שמגיע במתקן גדול לשולחן. כאשר כל פעם מוזגים כוס מהברז במתקן עד שמתרוקן המיכל. מאד חברתי. הרמנו כוסות המון פעמים לפחות 15 לפי הערכה  שלי.  הייתה הופעה חיה הרוב שירים פרואנים קצת שירים באנגלית. הייתי ממש עייפה אבל חוץ מזה היה ממש כיף.

[יערה] אוטובוס לילה לטרוחיו. דוקא רצינו אוטובוס צוהריים כדי לראות את הדרך אבל לא היו מקומות. לקחנו כרטיסים VIP , כורסא נוחה, ארוחת ערב כמו במטוס, סרט הוראות בטיחות , כמו במטוס (רק שפה צריך לחגור חגורות בטיחות כל הנסיעה). אני ישנתי טוב, חנן פחות.
בתחנה בטרויחיו חיכו לנו ג'ימס ומייקל מהארגון. מייקל הוא מייסד הארגון, הרושם הראשון שלנו ממנו שהוא ממש גבוה… מייקל אמריקאי חיי בפרו יחד עם אשתו הפרואנית. ג'יימס האנגלי בא לחיות ולעבוד עם ג'יימס למספר שנים.
קפה, ארוחת בוקר. שיחות הכרות. סיור בסדנא הנמצאת בכניסה לבית. קבלת פנים מסבירת פנים. הכרה עם עובדי הסדנא. הכרות עם הבת של מיקל (אניה, 16) ועם הבן של אשתו (רוברטו, 12). אחד העובדים של מייקל הסיע אותנו לצ'ה צ'ה שם לקחו מלון נחמד קרוב לים עד שנתארגן פה ונשכר דירה בעיר. חזרנו לבית מייקל. ארוחת צוהריים.
אחר הצוהריים מייקל וסניור אבל (אחד העובדים) וחבר טוב של מיקל, לקח אותנו ל"בוניאס איירס" מבנה אבן עגול על חוף הים הנמצא בנחלה השייכת למייקל. דגם המבנה במזרח, בעל צורה אליפטית מושלמת, באמצע ניתן לשמוע את ההד. את המבנה בנה מייקל בעצמו על פי התכנון של מבנה הינדי מסורתי.

[חנן] את המבנה העגול בבואנוס איירס (השם של האזור טיפה צפונית לטרוחיו, או השם שהם נתנו למקום – המשמעות של זה היא הרי "רוחות טובות", וזה מה שהם עושים שם – בודקים טורבינות רוח!) בנה מייקל לפי מבנה מסורתי הינדי. משהו שדומה ליחס הזהב – זה אמור להיות הצורה שמקבל עלה דק וצר כשמחזיקים אותו במרכז. הוא אומר שהוא העסיק פועל להניח לבנים, והוא אמר לו להניח אותם ב-offset לפי התכנית שהראה לו. כל פעם שהוא נשאר עם הפועל – הוא הניח אותם כפי שביקש. ברגע שהלך – הפועל התחיל להערים אותם ישר! זה חזר על עצמו כמה פעמים עד שבקטע העליון הפועל בכלל לא הסכים להערים את הלבנים, הוא פשוט פחד שזה יפול עליו… אז מיקל וסניור אבל הניחו את שארית הלבנים. חייבים להודות שהם לא עשו עבודה משהו סכ"ה… מבפנים זה נראה יפה. מה שכן – בטרוחיו כמו בפרדס כץ, גרפיטי, חלונות מנופצים…

[יערה] כבר במקום הזה נתגלתה לנו פרו הקצת שונה מלימה וקצת מטרוחיו שראינו עד כה. עובדי אדמה, מבנים ארעים, שדות מוריקים.

בימים הקרובים נסענו כל יום חזרה מוונצ'קו היכן שאנו לנים (חדר קטן, 3 דקות מחוף הים), פה לבית. כרגע עוד הכל די בהתחלה, חנן בעיקר מסיים השלמות עבודה מישראל ואני בעיקר משוטטת באינטרנט.

שבת, מנוחה. נשארנו בוונצ'קו. באחד השיטוטים שלנו בחוף פגשנו את בארט, בחור האמריקאי המתוגרר יחד עם אשתו סינתיה ושני ילדהם פה בטרוחיו. בארט קשור לתוכנית המתנדבים ב- WindAid. הם גרים בעיר כשנתיים. הם עובדים כמסיונרים במטעם הכנסיה הקתולית. הם להבדיל ממיקל אינם מתגוררים באיזור המרכזי והעשיר של העיר אלא בפאתי העיר באיזור העני יותר של העיר ושם מבצעים את עבודתם החברתית. הם הזמינו אותנו לבקר – ואכן צריך להיות מעניין מאד לראות את העולם המקביל לפה…
אתמול יום ראשון , חנן הוזמן לשחק כדורגל עם העובדים בסדנא של מייקל (סניור אבל ואחיו בע"מ), היה משעשע. הקבוצה של חנן זכתה בשתי משחקים (חנן אפילו הבקיע שני גולים!!!).כך חנן הרויח 2 סול (2.4 ₪).
חוץ מזה נמצאו התיקים שלנו והוטסו עד לשדה התעופה המקומי. כך שנהיו עמוסי ציוד.

[חנן] כולם רוצים לשים טורבינות על הגג, ו-windaid אינם שונים. זה בדרך כלל מתחיל ממישהו שמבקש טורבינה לגג. במקרה הזה יוריק, מיסיונר גרמני או שוויצרי, שגר בקומה שישית בבנין קרוב לסדנא של מייקל. אז יצא לי השבוע החוויה המפוקפקת להוריד את הטורבינה מהגג בשביל להחליף לה את הסטטור (החלק הנייח בגנרטור, שמכיל את המגנטים בתכנון הזה). הרעיון הוא שהסטטור החדש יעשה פחות רעש כתוצאה מהרמוניות בגלל סלילים לא זהים. תכלס הם פשוט שמו את הברגים שמחזיקים את הסטטור בתוך שרוולי גומי. נראה. כי כל פעם שהטורבינה הזו התחילה על הגג זה נראה לי די מפחיד. החברה לפחות חגרו רתמה מאובטחת, השפעה של ג'ימס (בריטי בטיחותי. הבחור עם משקפי השמש. פרננדו (המהנדס מכונות הצעיר) מימין, ויאן הקטן משמאל). את הפרוק עשינו ביחד, באמת לא חוויה מומלצת. בחור אחד על סולם באמצע הגג הקטן של הבנין הזה, כשאנחנו מחזיקים את הסולם, ואת הזנב. קודם כל מפרקים את הזנב, שהעסק לא יסתובב. כדי לפרק את הלהבים, דוחפים משהו בין הפלטות של הגנרטור, ומקווים שלא יהיה משב רוח חזק. לא לבעלי לב חלש. את ההרכבה הם עשו בשבת כשאני ויערה היינו על החוף ב-huanchaco. לכולם שלום.

נו – ומצאנו עכשיו דירה. מחר מעבירים. אחת מהמוזרות. 400 סול לחודש. בחצי שנה, זה בערך מששילמנו בחודש בתל אביב…

[חנן]טוב. עבר לו שבוע, ואני יכול לדווח סוף סוף מהצד השני של העולם. כלומר, כבר מיום חמישי אנחנו בדרכים, אבל רק אתמול נחתנו בצד השני של העולם. יעני איפה שהשמש נמצאת בחלק הצפוני של השמיים. קודם כל, התיקים שלנו נעלמו. מסתבר שלטוס עם אליטליה דרך רומא זה חור שחור בכל מה שמתייחס לתיקים. מקור בנתב"ג אומר לנו שהם מקום שני באיבוד תיקים רק אחרי איבריה. התיקים שלנו נמצאו להם סוף סוף רק אחרי 5 ימים, שאותם בילינו בוושינגטון די סי. עכשיו הם בדרך לטרוחיו (הבסיס של windaid) נראה מי יגיע קודם.

[יערה] נחיתה בשדה התעופה בניורק. שלג מבעד לחלונות השדה. היה חשש שהטיסה שלנו לוושנגטון DC תתבטל אבל היא יצאה לדרך. נחיתה לאחר טיסה קצרה יחסית. נסיעה בשני קווים במטרו והגענו לשרונה (אשתו של ניב, אחיו הבכור של חנן). בדיקה קלה באינטרנט גילתה שהטיסה ללימה בוטלה עקב מזג אויר סוער בנו יורק , השגנו (בעזרתה האדיבה של שרונה) טיסה חלופית דרך יוסטון.

יום שישי. שדה התעופה וושנגטון DC , גם הטיסה הזו מבוטלת עקב רוחות עזות בוושינגטון DC. הטיסה הקרובה ללימה יום ב'. חזרנו לשרונה במטרו (הפעם הרביעית על אותו קו ביומיים). מנוחה אצל שרונה, עבודה (חנן כמובן), טיול רגלי בשכונה.

תובנות של יערה מהשכונה של שרונה:

1. נראה כאילו אף אחד לא באמת גר שם.

2. אין אנשים ברחובות – פה ושם מכונית יוצאת.

3. אין מדרכות

[חנן] עשינו כמה נסיעות לקניות, כי לא היינו בטוחים אם הציוד ימצא או מתי. שרונה – אני מוריד את הכובע, באמת שאין פה מקום בבלוג להודות לך. אבל בכל זאת – תודה! אין כמוך! אז חוץ מנסיעות לקניות (יש ישראלים בכל מקום, ולפעמים הם בדיוק במקום הנכון – בחנות ציוד המחנאות האימתנית של REI מצאנו את בועז המנג'ר הישראלי, שגם יש לו קשר לשדה בוקר. בקיצור – שימושי) עשינו גם יום סיבוב בבית הלבן. el casa blanco. וראו זה פלא – היו שם טורבינות רוח. אני באמת לא מבין את ה-fetish הזה שיש היום מטורבינות רוח.

זאת טורבינה מהדגם הפופולארי skystream 3.7 , כשהמספר מציין את קוטר הלהבים (הספק  של הטורבינה יכול להיות מטעה – תמיד תסתכלו על הקוטר. הגודל כן קובע). הטורבינה עבדה ברוחות הערות שהיו באזור, למרות המיקום הלא ממש אופטימאלי, כ-30 מטר ממבנה באותו גובה. זוהי טורבינה שיושבת במורד הרוח לעומת המגדל, מה שמפשט את הבניה כי אין צורך בזנב. לעומת זאת, יש לה נטייה ברוחות חזקות "לאבד את הצפון" לעיתים, ולא לעקוב אחרי הרוח. מבחינת אמינות – לא שמעתי עליה דברים רעים, היא פשוט לא נותנת את התפוקה שרשומה על הברושור. אך כנראה זו לא טורבינה רעה (יש לפחות אחת שאני מכיר בארץ, שעובדת שנה ליד ירוחם/שדה בוקר).

הטורבינה הזו היא טורבינה אנכית – windspire . טורבינה אנכית, מבוססת עילוי (כלומר למרות שהלהבים מסובבים את הציר בניצב לכיוון הרוח, כך שאין צורך לעקוב אחרי הרוח, הלהבים מנצלים את הפרש הלחצים שנוצר עקב מעבר האוויר סביבם בדיוק כמו להבים של הטורבינה הקודמת). הטורבינה הזו לא הסתובבה מי יודע כמה, ואני לא מייחס את זה לתכנון שלה. זו טורבינה חדשה וחדשנית יותר מה-skystream, אבל היא נבדקת ב-nrel (או אולי כבר סימו את הבדיקה) שזה גוף בלתי תלוי, וכנראה יודעת לעבוד כשיש רוח. אז הסיבה שהטורבינה האנכית הזו לא הסתובבה כמו ה-skystream, בתנאי רוח שאמורים להיות זהים (אותו מקום, אותו נשיא, אותו בית לבן) היא פשוט שהיא לא באמת "ראתה" אותו רוח. הטורבינה האנכית הזו מאוד גבוהה ודקה, ואומנם החלק העליון שלה קרוב בגובהו אל הגובה של ציר הסיבוב של ה-skystream, רוב הטורבינה האנכית רואה רוח בגובה נמוך יותר, שהיא חלשה יותר, גם בגלל הגובה הנמוך אך כנראה גם בגלל המבנה של הבנינים מסביב. המסקנה ברורה – טורבינות צריך לשים איפה שיש רוח. ה-spire היא טורבינה טובה ככל הנראה, אך צריך לעשות סימולציות ומדידות על כל בנין וסביב כל בנין שאליו רוצים לשלב את הטורבינה. סוונה, איתם אני עובד, עושים בדיוק את זה.

ומתחת לכל טורבינה, היה עמוד עם צג, שהראה בגאווה את מפת הרוח האמריקאית והפוטנציאל שיש בארה"ב לאנרגיית רוח. ואצלנו? אצלנו עובדים בניוטראל. כלומר עובדים, בטח עובדים. משרד התשתיות מקדם את אנרגיית הרוח. אבל מה לעשות, שעל מפה כזאת שתלווה את התעריף לטורבינות קטנות ובינוניות אני יכול בינתיים רק לחלום. בטח אחת שתשב מחוץ לכנסת בגאון…

טוב, אנחנו עכשיו בלימה, פרו, אחרי סרטים נוספים (כשטסים ל-7 חודשים ואין ויזה, אפילו למדינה שלא מבקשת ויזה מתיירים, מסתבר שזה לא ברור מאליו. לפחות לא לחברת התעופה שמפחדת מקנסות). היום היה סיבוב נהדר, עם המסורת שלי ושל יערה להאבד בערים לא מוכרות. אז הפעם יש לומר – לא ממש חשבתי שאני אאבד. אבל ככה זה תמיד. אז אחרי איזה 15 קילומטר, כשהגענו למלון שרתון ושאלנו איך מגיעים ל-miraflores, הבחור בלובי פשוט שם אותנו על הסעה של המלון ללא תשלום, שהחזירה אותנו לחוף הים, שנמצא ליד ההוסטל (או הפוך?).

הנה כמה תמונות נוספות, כנסו לכאן לצפייה באלבום המלא.

לא הייתי בטוח שהוא יצליח, אבל אחי התאום סיים את המרתון בסן פרנסיסקו לפני שבועיים. למעשה – אני רואה בזה הוכחה ברורה שגם אני יכול, אם הייתי ממש ממש רוצה, לסיים מרתון. בינתיים לעומת זאת השתפנתי מהצעה לרכב 85 קילומטר אופני כביש עם המנחה שלי. אני חושב שזה קפיצה עמוקה מדי למים, אבל עכשיו שעברתי לרחובות – יש פה אזור מגניב לנסיעות אופניים, שטח או לא שטח.

כל הכבוד אחי!

ולנושא אחר לחלוטין – הנה גרסא הרבה יותר מגניבה של קונספט הסגווי -

שבוע העצמאות הזה מסתיים עם עוד הבזק של תקוה לאלו מאיתנו שמייחלים ליום העצמאות האנרגטי. היום בבוקר, במהלך סיור בטורבינות הרוח בגולן, שמענו ממשה שטרית על כך שממש עכשיו הוא הוציא לשימוע את התעריף וכלל התקנות שמסדירות אותו (לאיזה גודל טורבינות, כמה ביתי, כמה מסחרי). מה זה אומר? שיש לנו חודש, עד ה-1.6, להגיש הערות והתנגדויות לאופיו של התקנון.

אבל השבוע הזה, היה מלא כל מיני פעילויות אנרגיה למיניהם. את העגלה הסולרית התחלתי לשפצר מחדש, ויום שלישי הוצא כולו על התקנת מערכת מפסקים למצברים, שתעביר אותם מחיבור טורי (3*12 = 36 וולט) למקבילי (12 וולט). למה אני צריך כזה דבר? המנוע של האופניים החשמליים עובד על 36 וולט. אז יש לי 3 מצברי עופרת חומצה פריקה עמוקה מחוברים בטור. לעומת זאת, אין לקנות ממיר ממתח ישר למתח חלופין 220 וולט (המתח של רשת החשמל הרגילה – שממנו עובד על מכשיר חשמלי, למשל מערכת הגברה) שעובד מ-36 וולט. יש מ-12,24 ו-48. למה אופניים חשמליים עושים דוקא מ-36? שאלה נהדרת. אם הייתי קונה מנוע 24 וולט הייתי פותר את הבעיה. אבל, יש לי מנוע 36, אני די קשור אליו, ויש אופניים חשמליים רבים, וקיטים רבים ב-36 וולט, כך שזו השקעה לטווח ערוך במערכת שתדע לעבוד עם אחד. טוב. אז מתג מסחרי שמעביר בין חיבור טורי למקבילי ועומד בזרמים שאני רוצה אין. לקח לי את כל הבוקר של יום שלישי לגלות, אבל אין. מה שכן מצאתי בעומדי בעליה 41 בחנות החשמל העירונית, הוא את ליאו. ליאו, בחור כבן 70, נוסע עם קיט ביוניקס של 250 וואט, ללא מצערת – כלומר אחד כזה שנכנס לפעולה אוטומאטית כשאתה מדווש.

אני כידוע מעריץ גדול של ביונקס, בעיקר מהניסיון שלי עם הקיט 350 וואט, שכן מכיל גם מצערת שמאפשרת, בנוסף לפעולה האוטומאטית עם הדיווש, הפעלה מתי שרוצים. לליאו יש טענות רבות על המערכת. הוא חושב שהיא חלשה מדי, אבל יותר מזה – מפריע לו החוסר אחידות של הפעלת המנוע ע"י המערכת. הוא צריך מצערת, ללא שום ספק. הוא בקשרים עם היצרן – ואני מקווה שיצליח לקבל החלפה בעלות מינימאלית, של הבקר ללא המצערת שלו, בבקר עם מצערת.

אני, הסתפקתי לבסוף בשימוש ב-3 מתגים סטנדרטיים, שעכשיו ממתגים לי בגאון בין חיבור טורי למקבילי. הנה החיווט לפני שסגרתי את המכסה – שורת החיבורים למעלה היא של הטורי (עם החוטים הכחולים), במרכז נכנסים ה-6 קטבים של המצברים, ומלמטה היציאות המקביליות – כל הפלוסים ביחד (3 חוטים) וכל המינוסים ביחד)

בדקתי אותם אתמול – נסעתי 30 ק"מ לרחובות, השתתפתי במסע אופניים מסורתי בעיר, כחבר מגמה ירוקה וישראל בשביל אופניים, וסחבתי שלט של "רחובות רוצה שבילי אופניים" ומוזיקה שמחה מאת גבריאל וינוגרד. אז זה עובד. האמת – לא הייתי בטוח שאני לא יכול לקצר מצבר ע"י הרמת אחד המתגים (הרי התכנון הוא להרים את כולם בבת אחת) עד שלא ניסיתי. לא מקצר!

היום היה הסיום המרתק של השבוע. נקבעה מבעוד מועד פגישה ברמת הגולן בנושא טורבינות רוח קטנות והתעריף המוצע. את הסיור ערך אבי זעירא, הבעלים של טורבינת הרוח הזאת באלוני הבשן.

פתחנו את הסיור בקצרין, שם שמענו ממשה שטרית שאת ההצעה לתעריף הוא פרסם היום בבוקר. מכיוון שאחת התהיות שלנו היתה "מתי לעזאזל הם מפרסמים את התעריף!?" הפגישה החלה מיד ברגל ימין! לעומת זאת, יש לי מספר השגות על התעריף:

- למה יש תעריף נמוך יותר לטורבינות רוח קטנות, בהשוואה למערכות פוטוולטאיות?
איך שאני רואה את זה, המדינה החליטה לסבסד חשמל שהוא מוסרי יותר, לא הורג את אזרחיה, ומנצל משאבים טבעיים באופן שלא פוגע בדורות הבאים או מחייב תלות במדינות זרות. אם יש הבדל בין ההתאמה של טכנולוגיה כלשהיא ליתרונות האלה – אז כמובן, יש להבדיל ביניהן. אבל טורבינות רוח קטנות ופאנלים פוטוולטאים מתאימים כולם להגדרות הנ"ל – למה להבדיל בתעריף? הנושא הוא כלכלי בעיקרו. כך הגיעו ברשות (לשרותים ציבוריים:חשמל. להלן "הרשות") להחלטה. אבל – רוח שונה מאוד משמש כמקור אנרגיה. אין שוייון בין הרוח במקומות שונים בארץ. בשמש – הקרינה ברמת הגולן לא מאוד שונה מזו שבתל אביב. ברוח – ההבדל יכול להיות פי 2. מכאן – שהתעריף הוא זה שיקבע איפה ינצלו רוח ע"י טורבינות רוח קטנות (ביתיות או עירוניות). שימו תעריף נמוך – ורק במספר מקומות מצומצם יעשה בהם שימוש. השוו את התעריף לזה שנותנים לפוטוולטאי – ויהיה ניצול רב יותר של המשאב הנקי והמקומי הזה! מכיוון שעשו בחכמה ברשות, ונתנו תעריף על אנרגיה המיוצרת בפועל, ולא על מתקני ייצור, לא נגיע למצב שבו מותקנים טורבינות במקומות שבהם הם לא ייצרו חשמל – כי זו תהיה התאבדות כלכלית! אז אין סכנה בקביעת תעריף גבוה. להפך, תעריף נמוך יצור הפליה מיותרת. אין סיבה להפלות בין טכנולוגיות שלא על בסיס ערכי. אם יש תעריך פר קוט"ש – ויש סכום שנקבע מראש על פני תקופה מסוימת – אנו נקבל את הקוט"ש הנקי הזה בכל מקרה, וכאן כוחות השוק יחליטו על מה מתאים יותר, ולא החלטה שרירותית של הקטנת התעריף לטורבינות רוח קטנות לעומת פוטוולטאי. בעיני, גם עצם העובדה שהתעריף מפלה בין הטכנולוגיות הסולאריות השונות (פוטוולטאי ותרמוסולארי) הוא מיותר לחלוטין. אם יש הגדרה – למשל ביתי עד 15 קילוואט, ומסחרי עד 50 קילוואט, ומחיר אחיד פר קוט"ש – אז למה להגביל טכנולוגיה? מה – יש למישהו ברשות פטיש לסיליקון כחול?? זה יפה, אני מודה. אך אין לזה בלעדיות.

- ההגבלה על 50 קילוואט ב-10 מטר לשניה כגודל מקסימאלי של "טורבינת רוח קטנה"
שוב – הגבלה שרירותית. בפאנלים פוטוולטאים אין לגודל המדויק שמגבילים משמעות מבחינת המוצר. הרי המערכת מודולרית ומורכבת מפאנלים ביחידות של 100-200 וואט, שמחוברות יחדיו להגיע לגודל הרצוי. לא כך הדבר בטורבינות רוח. פה מדובר במוצרים שמגיעים בגדלים קבועים, ובלאו הכי – התפוקה אליה יגיעו בפועל – תלויה ברוח! לכן ההגבלה צריכה להיות גדולה יותר, שכן היא תמנע ממוצרים מסוימים להכנס לתעריף, מוצרים כלכליים יותר בד"כ, ולא זו המטרה.

- הוא יכנס לוואקום הן מבחינת היתרי הבניה, והן מבחינת נתוני הרוח החשופים לציבור.
בלי לעשות משהו לגבי שני הנושאים האלה – תהיה פה חומה בירוקרטית, וחומה של ידע חסר. את החומה הבירוקרטית אפשר להסיר רק ע"י הגופים הממשלתיים האמונים על הנושא. משרד התשתיות, משרד הפנים והרשות צריכים ליצור מפגשים בהקדם, בין יזמים ובעלי ענין, תושבים ואנשי סביבה על מנת להגיע לנוהל שהוא יותר מצומצם מהרגיל, ולא מביא למצב שכל מי שרוצה להרים טורבינת רוח קטנה צריך להמתין חצי שנה לוועדה ולהגיש טפסים שעליהם עורך דין יגבה כמו הטורבינה, ומצד שני כמובן חייבים לאפשר לכל התושבים באזור (טורבינה קטנה חברה – מדובר על 12-18 מטר בכל זאת. לא מגדל אייפל) להכיר את המיזם ולהביע דיעה (ולהצתרף, ולהתקין ביחד טורבינה גדולה יותר שתקטין עוד יותר את הזיהום!) . את חסר הידע צריך ורצוי לפתור גם כן מהצד של הממשל. ישנם נתונים רבים שאינם גלויים לציבור, וחלקם פשוט עדיין לא הוצאו כמפה מסודרת כמן מפת הרוח של הנגב והערבה. בכל מדינה שבה מעודדים את התושבים להתקין טורבינות רוח קטנות לייצור חשמל ע"י תמריץ כספי, דואגים ליידע אותם בנתון החשוב מכל פה. מהירות הרוח הממוצעת באזור שלהם. זוהי אינדיקציה ראשונית, אך הכרחית. בלעדיה – אין לנו מלבד זקני צפת. והם חכמים, אבל הם לא עמדו שנה על עמוד של 20 מטר, עם סבתא 10 מטר מעליהם, והוציאו אצבע כל שניה, מרחו ברוק ומדדו את הרוח. אז אנחנו צריכים מפה מסודרת, לכל הארץ, כדוגמת זו. למעשה, צריך פתרון מקיף שנותן את כל המידע לצרכן ואף משווה בין מוצרים. ואנחנו צריכים גם עזרה עם השלב השני – מדידה נקודתית. תוכנית השאלת מדי רוח כמו זו – תהיה נהדרת.
והנה – עכשיו סוף סוף, הגענו לעמק השווה עם האנרגיה הסולרית – אנו יודעים מה המשאב, ויכולים להעריך את הכלכליות של התקנת טורבינת רוח במקום מסוים. אם לא מתכוונים להגיע לעמק השווה, ברור שצריך לפצות על זה בתעריף – ויש לכך התיחסות בפרוק המחיר לקילוואט מותקן במסמך שהוצע לשימוע – אבל אז התעריף יהיה כמובן גבוה יותר מחברו הפוטוולטאי!

אי התיחסות לשני הסעיפים האחרונים, כמוה כזריקת מצוף לאדם אבוד בלב ים ללא דרכון. אין לא מושג לאן לשחות, וכשהוא כבר מגיע – אף אחד לא נותן לו להכנס…

הסיור החל במפגש בקצרין, שכלל שיחה עם מהנדס העיר קצרין, אבי זעירא, יהודה גליקמן מאגרולן, משה שטרית ואביעד מהרשות, ואלי וזוהר מחברת windflex. המשכנו לאתר של אבי זעירא באלוני הבשן, שם עומדת טורבינה של 250 קילוואט על מגדל מסבך, ולידה טורבינה קטנה – בעצם בתחום הנמוך של ההגדרה "טורבינות קטנות" – של 2 קילוואט, שלא הסתובבה כי היא עוד לא חוברה למצברים ולכן היתה עם הברקס בזמן הסיור. בוידאו למטה, שלא שומעים בו כמעט דבר בגלל הרוח, אפשר לראות שלמרות הברקס הטורבינה מסתובבת באיטיות! זה אינדיקציה לרוח מאוד חזקה. מדובר בברקס חשמלי, כלומר קיצור של כל הסלילים. במצב כזה כח העצירה יחסי לזרם שנוצר, כך שהטורבינה אף פעם לא תעצור לחלוטין, כי במצב עצירה אין זרם! אבל מאוד מאוד קשה לסובב אותה. אני מצרף את הוידאו, כי עדיין אפשר לשמוע כמה קטעים (תצתרכו להגביר, אבל בלי אוזניות או שרעש הרוח שיופיע לפתע יהיה חזק מדי). את הסיור סימנו בחוות הרוח של מי הגולן בתל עסניה. אבי מספר על הבירוקרטיה המטורפת, שמתיעלת משנה לשנה, ולכן משנה לשנה קשה יותר לעשות משהו…

קודם כל, אני מבטיח לא לזרוק תמונות ללא הסבר בבלוג הזה. פשוט חשבתי שהתמונה מדברת בעד עצמה – ג'יפ סמוראי שעושה 6 ק"מ לליטר, סוחב פאנל סולארי ששיך לאופניים חשמליים שעושים שווה ערך של 140 ק"מ לליטר…

למה סחבתי אותם? הסיפור הולך כך:
פעולה ירוקה הזמינו מערכת סולארית (פאנלים + מצברים + בקר טעינה + ממיר ל-220 וולט למכשירי חשמל רגילים) מדרור צחורי ויובל שנברג לפני מספר שנים. המערכת יועדה לארועים אקולוגיים, פסטיבליים ולכל דורש. אבי לוי מפעולה ירוקה הוא פילנתרופ גאה וכך ראה את המערכת. דרור ויובל בנו מערכת פשוטה, שכל אחד יכול להרכיב ולתפעל. כל זוג פאנלים יושב בתוך מארז עץ, שנפתח ונעמד. מדובר על 3 מערכים (או 5? לא זוכר) של 160 וואט כל אחד. מערכת לתפארת.
לפני חודש התחיל ה-walkAboutLove , וערן סולבציק שאחראי לתאורה בחניונים הלווה את רוב המערכת של פעולה ירוקה, בתמורה להבטחה לאבי לוי שאני אשלים את החסר בעזרת העגלה הסולארית שלי. אז אתמול עמדתי בהבטחתי, ובשביל זה העלתי ביום שבת את העגלה הסולארית משדה בוקר שם שכנה בגלל ההרצאה שהעברתי. ללא נגישות לרכב אחר, נאלצתי לפנות לג'יפ סוזוקי הישן של אביה של יערה, מפלצת מסריחה שמכניסה חצי מהאגזוז לתא נוסעים. זו התמונה בפוסט הקודם, בכל מקרה.

ההפעלה היתה מגניבה. הנה מבט על המערכת לפני שהילדים (600 ילדים מבתיספר של הרשת הירוקה) השתלטו עלינו:

לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה. בצד שמאל המערכת של פעולה ירוקה (ה-160 וואט שלא הושאלו ל-WalkAboutLove). בצד ימין העגלה שלי (120 וואט). ומימין לה – התנור שמש! הראתי אותו פה באיזה פוסט קודם. צלחת פארבולית, מורכבת מחלקים, פלסטיק עם ציפוי מראתי, מאוד מקצועי – חברה קנדית (solar sizzler), כ-600 ש"ח כולל משלוח. זה בא ללא מעמד, אבל עם תוכניות לבניית מעמד מתאים. אז השבוע בניתי אחד, בבקרים ובערבים אחרי/לפני מפגשי הקואופרטיב/מחקר במכון. הנה התנור בפעולה, מטביע חותם על ילדי הילדים (ובשאיפה על מוחם):

היה יום מעונן, והילדים עברו קבוצות קבוצות, אז חלק ראו שריפה של עץ עם התנור, וחלק שמעו על כך. המוקד די קרוב, אז אין חשש לעיוור עיניים.

בתמונה למעלה כל הילדים מנסים לשרוף עלים. למצוא את המיקום המדויק של המוקד זה מאתגר.
המטרה היא כמובן לבשל עם השמש, אבל לא הגעתי מוכן לכך.
עוד משהו שהצטערתי שלא הבאתי זה את הגיטרה החשמלית שלי. עם החשמל הסולארי הפעלנו שייקרים ועשינו שייקים מפירות. בשביל זה קניתי לי (טוב, זה פשוט היה תרוץ) ממיר סינוס נקי 350 וואט. לשייקר זה היה גבולי (400 וואט), אבל הסיבה שהשקעתי בממיר סינוס נקי היא שכששמים מוזיקה שומעים טוב את ההפרעות של ממיר דמוי סינוס. ואחד הדברים המדהימים עם סאונדף זה הרגישות המדהימה של האוזן שלנו. ב-400 וואט של השייקר יכולתי לעשות מוזיקה שתקרע או עור התוף שלי ושל הילדים בקצה היער… טוב נו, פעם הבאה.

בחודשיים האחרונים מצאתי את עצמי טס הלוך ושוב אלפי קילומטרים בכל כיוון. איך הפליטות של המטוס מתישבות עם הפליטות שאני חוסך בנסיעה יומיומית ברכבת/אופניים?

באמת. אני מקפיד על שימוש באמצעי התחבורה הכי נקיים שאני יכול לשים עליהם את הידיים. האם בשני טיסות בשנה "מחקתי" את כל מרווח החוסר זיהום שיצרתי?
אני כמובן מאוד יהנה להיזכר מהי צריכת הדלק של מטוס ולחלק זאת בכמות הנוסעים (מהנדס אווירונאוטיקה, בכל זאת) אבל – מישהו כבר עשה את זה בשבילי. אני מציג לפניכם – את הפחמנומטר העברי הראשון!

למדוד זיהום בכמות הפחמן שהוא משחרר לאוויר (בצורת פחמן דו חמצני בעיקר) היא נכונה מנקודת מבט של הגברת אפקט החממה וכתוצאה מכך התחממות כדוה"א שלה אנו תורמים. אך אני טוען שהיא שימושית מאוד גם בהקשר הבאנלי יותר, והוא של מדידת כמות הרעל שאנו מכניסים לאוויר, וגורם למוות ותחלואה. זה לא אחד לאחד, כי נושא ההרעלה מזיהום אוויר הרבה יותר מורכב (אם אפשר באמת לומר שמשהו יותר מורכב מהתחממות כדוה"א …) ותלוי איפה הפליטות קורות, בגובה הארובה או גובה הריאה, כיווני רוח, זמן שהיה באטמוספרה עד שהוא ננשם וכו'.

אז איך אני יוצא? החשבון הוא למשק בית, 2 אנשים במקרה זה.
חשמל – 200 ש"ח תשלום דו חודשי ממוצע –> 1.6 טון CO2
תחבורה -
טוסטוס חשמלי – 10 ק"מ ביום בממוצע לאורך השנה (רוב הזמן אופניים, ולעומת זאת לפעמים אני נוסע איתו גם 50 ק"מ) צריכה של 4 קוט"ש ל-50 ק"מ, זה יוצא כמעט 300 קוט"ש – וזה בעצם נכנס כבר בחשבון החשמל למעלה!
אוטו – אני משתמש בהונדה של אחי, או ברכב של הסבא וסבתא לטיולים פעם בשבועיים בממוצע לאורך השנה. טיול כזה הוא בכיף 300-100 ק"מ. אקח ממוצע של 200 ק"מ לשבוע, או 10000 ק"מ לשנה.
אני לוקח 12 ק"מ לליטר – האוטו של הסבא וסבתא פחות חסכוני. סכ"ה –> 2 טון CO2
או. הגענו לתעופה.
שני טיסות היו לי השנה – אחת לבוסטון (8760 ק"מ) ואחת ללונדון (3600 ק"מ). גולפ… אין ספק שזה הזיהום הכי משמעותי שעשיתי השנה. הטיסה לבוסטון עלתה לי כ-1.9 טון CO2 , וזו ללונדון 0.75 …
זה כמעט מכפיל את הפליטות שלי מכ-3.6 ל-6.2 טון CO2 לשנה…
פסולת – בכל השינוע של הפסולת ופליטת המתאן מהמטמנות (חיריות למיניהם) טמונה פליטה של גזי חממה רבים (בעיקר אותו מתאן). הפחמנומטר מסב אותו לשווה ערך CO2 ומוסיף לערמה.
במקרה שלי, אני 2 נפשות בתל אביב, והחישוב מתבסס כנראה יל היחס הין אוכלוסיית תל אביב והפסולת שהיא ייצרה שנה שעברה אלי. נו, אז כמה יוצא? עוד –>0.7 טון CO2 . (תל אביב מסתבר היא מעל הממוצע הארצי בפסולת)
עכשיו מגיע הבום הגדול! שהיה צפוי אני מניח…
לי וליערה יצא כמעט 7 טון CO2 בשנה. לא מעט. מתוך זה הטיסות שלי לבד הם כ-30% !!
אבל -
לכך, מוסיף הפחמנומטר את כל הזיהום שלא מיוחס ישירות למשק הבית שלי – שימוש במים, מוצרי חקלאות ותעשיה, פעילות מסחרית וכו'. כמה זה לדעתכם? 1, 2 , 5 טון?? לא. מדובר בלא פחות מ-14 טון CO2 בשנה! פי 2.5 מהכמות שאני ויערה ייצרנו…
הפחמנומטר ממתיק את הגלולה בכך שמאפשר לראות איך ניתן להקטין את הפלטות – חסכון בעיקר. אבל מהו הלקח העיקרי מהמספרים האלה? הלקח העיקרי – הוא להתעסק בעיקר.
תחבורה. תחבורה ציבורית ואופניים לפי הפחמנומטר יכולים להפחית 3.5 טון בשנה ביחס לחישוב הנ"ל!
צריכה - הכמות שמיוחסת באופן לא ישיר, היא שוות ערך ואף גבוהה מהכמות שמיוחסת אלינו באופן ישיר. כל מוצר שאנו קונים יש לו השלכה. רכישת מוצרים המיוצרים בחו"ל למשל במקום מוצר ישראלי מתבטאת באלפי קילומטרים של שינוע ושריפת דלקים. העדיפו מוצרים ישראלים. העדיפו מוצרים עם פחות אריזות, העדיפו חברות עם אג'נדה ירוקה, שמדווחות על כמות הפסולת והחומרים שנכנסו למוצר – עדיף מוצר שניתן למחזר, עדיף עוד יותר מוצר שניתן להחזיר ליצרן! אני מודה, זה לא משהו שעוד ראיתי בסופר המקומי, אך זה בדרך, והדרישות שלנו רק יקרבו את זה.

התמונה למעלה אגב, היא של ה-Natural history museum בלונדון. מקום מרהיב. אחד המוצגים המשעשעים שראיתי היו בתערוכת האקולוגיה. מצגת עם כ-6 מסכים, לא וידאו אך הקלטה שמושמעת תוך כדי שהמסכים מוארים אחד אחר השני. הראשון מתחיל עם תמונה של ארנב אוכל עשב. ילד וילדה נשמעים ברקע (מכאן והלאה – תרגום חופשי)

ילד : "תראי את הארנב – הוא אוכל עשב"
ילדה : "איזה יופי! בתיאבון ארנבון!"

מסך נכבה ומסך נדלק. הארנבון עובר לפוזיציית חירבון מצויה.

ילדה : "מה הוא עושה עכשיו?"
ילד : "הוא מחזיר את העשב לאדמה" או משהו בסגנון
ילדה: "איכס!!?! "

המסכים ממשיכים לרוץ, תוך דיון קצר על שאר הקשר בין הארנב לסובב. המסך האחרון פשוט נחרט לי בראש, וזה למה שאני מקשקש על ארנבים וילדים. הארנב נראה מת, ואז הוא נעלם.

ילדה : "לאן נעלם הארנב?"
ילד : "הוא מוחזר לטבע, ויחזור בצורת דשא!"

פואזה , תוך כדי שהילדה מעכלת את גודל המאורע, ואז, היא צועקת בחדווה

"Lets recycle another rabbit!"

נסעתי לבוסטון להתלמד אצל חברת Aerodyne על מכשיר שנקרה Aerosol mass spectrometer , או בקיצור AMS. זה מכשיר גדול, וכבד, ששואב גז עם חלקיקים (למשל – האויר שאתם נושמים עכשיו בחדר) ומפרט את ההרכב של החלקיקים, לפי הקוטר שלהם. מדובר בחלקיקים ננומטרים – מליארדית המטר ומעלה.
בסופ"ש האחרון היתה לי הזדמנות מצוינת לאסוף נתונים אמיתיים (למרות שאני מתכוון להשתמש במכשיר לניסוי מעבדה פרופר). פעם בשנה מורחים לכה על רצפת ה-PVC של המעבדה. לכה על בסיס טינר או טרפנטין – נפט בסופו של דבר. הצביעה התרחשה ביום שבת. את ה-AMS הפעלתי ביום ששי, והשארתי דולק כל הסופ"ש, עד יום שני. אז מה אפשר ללמוד?

קודם כל, שיש די הרבה חלקיקים בחדר, עוד לפני הצביעה!
8 מיקרוגרם לקוב של חומר אורגני (שזה כולל פטרו כימיכלים, כמו מה שהלכה פולטת לאוויר) ליתר דיוק. הצביעה הכפילה את הכמות, לכמעט 16 מיקרוגרם לקוב. אבל מסתבר שסופ"ש זה פרק זמן מספיק לא רק להתיבשות הלכה, אלא גם בשביל הלכה להפסיק לנדף (להריח)  ושמערכת האוורור תספיק להחליף את כל האוויר בחדש.

מה עוד אפשר לומר על החלקיקים? ה-AMS יודע להסיק לגבי הקוטר שלהם. החלקיקים אינם עגולים כמובן, אבל המכשיר יודע לתת מה שנקרא קוטר אקוויולנטי – מה היה הקוטר של כל חלקיק אם מחצתם אותו לצורה כדורית. כך נראת התפלגות גודל החלקיקים לפני הצביעה, לעומת אחרי הצביעה:

לצבעים אותה משמעות שיש קודם. העובדה שכל הגבעות חופפות, אומרת שכל החומרים הנ"ל המצאים באותו חלקיק. יותר מזה – אנו רואים שאין ממש הבדל בגודל של החלקיק. רק בכמות המסה. כלומר החומר שהתנדף מהרצפה כנראה נדבק לחליקים שכבר קיימים בחדר, ולא יצר חלקיקים חדשים. אפשר לראות את זה עוד יותר טוב ע"י השוואת הגדלים לאורך כל תקופת המדידה:

פה אנו רואים את ציר הזמן משמאל לימין, כשבציר Y מופיע גודל החלקיקים, והכמות מתבטאת בצבע לפי הסקאלה בצד ימין. רואים שהשינוי בגודל הוא התעבות של הגודל המקורי, והצבעים המתחזקים ואז נחלשים מעידים על התגברות כמות המסה בחלקיקים (הגרף הזה הוא של חומר האורגני בלבד) והחלשות לקראת יום שני.

אנליזה מתקדמת יותר יכולה לספר לנו בדיוק מה התנדף מהרצפה. הנה השוואה בין שני mass spectrums , לפני הצביעה, ובמהלך הצביעה:

אם הספקטרומים היו זהים, כל המספרים היו מופיעים על הקו המווקו – קו ה-45 מעלות, ה-1:1. אז קודם כל, רואים שיש יותר מסה במהלך הצביעה, כי הקו הממוצע שהעברתי דרך כל הנקודות מוטה למטה. בנוסף, רואים שחלק ממספרי המסות בולטים החוצה. 57 בולט יותר מכולם – וכלפי מטה, כלומר הוא נמצא בכמות הרבה יותר גדולה ביחס לשאר המסות. 57 הוא סמן של שרשרת הידרו קרבון (HOA – Hydrocarbon like organic aerosol) שמקורה בצבע.

בקיצור – ה-AMS מאפשר ללמוד הרבה על החלקיקים שיש באוויר. בעצם, אם חוזרים לגרף הראשון, אפשר לשאול מה בכלל הרמה המותרת לנשימה? האם מסוכן לשהות בחדר הזה ביום רגיל? האם מסוכן במהלך הצביעה?
אז התשובה, היא שהרמה המותרת על פי החוק היא בערך פי 4 מהכמות שקייימת באוויר במהלך הצביעה (לפי ג'ון מ-Aerodyne. החוק האמריקאי בכל מקרה). אבל אנחנו יודעים איך החוקים והתקנות נקבעים – על סמך המיכשור הקיים. ה-AMS הוא מכשיר חדש (מ-2000) שעדיין עולה מאות אלפי דולרים ולא נכנס לשימוש. הרי מספיק כמות מזערית של חלקיקים מחומר סופר מסוכן כדי לגרום לסרטן או מחלות נשימתיות כלשהן. Aerodyne עובדים על מכשיר זול יותר, עממי יותר, שעדיין יאפשר למדוד זיהום ברמה גבוהה הרבה יותר ממה שעושים היום.

במהלך הטיול המלחתי לקרוא סוף סוף את cradle to cradle של בכימאי Michael Braungart והאדריכל והמעצב William McDonough שמדברים בדיוק על זה. אנחנו מקיפים את עצמנו במוצרים שנודפים רעל. הצעצוע הזה שהתינוק נשחק איתו? השטיח מקיר לקיר? הרהיטים עם הפורניר המודבק ע"י דבק מגע? כולם נודפים כל הזמן, והם חלק מהמחלות המערביות השכיחות שלנו. לא הורגות מהר, אבל בטוח הורגות לאט – שזה מהר מספיק. בעוד אורך החיים בעולם המערבי עולה בהתמדה, אנו מוציאים מיליארדי דולרים (ארה"ב למשל) על אישפוזים וטיפולים רפואיים – חלקם, אנו יכולים למנוע פשוט ע"י הרחקת הרעל מהמוצרים עימם אנו חיים . התנועה הסביבתית לפי ביל ומיכאל, לא נוגעת בשורש הבעיה. המלחמה של התנועה האקולוגית היא בעיקר להקטין, לצמצם, לשלוט בטביעת הרגל האקולוגית ההרסנית שלנו, לנו ולסביבתנו. למה בעצם אנחנו מכוונים כל כך נמוך הם שואלים?

sustainable development is just the start!

בואו נתכנן מוצרים עם טביעת רגל חיובית! נהפוך את הייצור ושיטות הייצור שלנו למשהו חיובי! למיכאל דוגמא שהוא משתמש בה בספר והן בסרט The next industrial revolution שמומלץ מאוד (בקרוב במכון). האם תגידו שלשתול עץ זה דבר טוב? כמובן. אבל גם לעץ יש פסולת. הוא משיר עלים במהלך חייו בכמות שוות ערך או גדולה מהמסה שלו. אבל העלים שלו, לא רק שם לא מזהמים את הרצפה והורגים את החיים שם. הם יוצרים את החיים שם! הם אמצעי להעשרת האדמה. למה אנחנו לא יכולים לצור משהו דומה?

שניהם אנשי מעשה, ואת הספר שם הפיקו הם החליטו לעשות מפלסטיק, שיכול להתמחזר לחומר גלם ולהיות חלק מהמחזור הטכנולוגי כפי שהם מכנים אותו. לא downcycling כפי שבדרך כלל קורה היום (אריזות פלסטיק הופכות לספסלים פחות איכותיים, מיחזור שרק מעכב את ההגעה של המוצר להטמנה), אלה upcycling, מחזור שיכול להימשך לנצח ושמתוכנן כך מלכתחילה! החלתי לשים לב לעוד ספרים כאלה לאחרונה (טוב, לפחות בבוסטון…).

שבועיים וחצי אני פה, ולא תפס אותי הגשם פעם אחת.
טוב, עד היום. לאחר יום שלם של הליכה על נייר מגבת דחוף בנעליים (החלפתי כל 20 דקות בהתחלה, אח"כ זה נרגע) החלטתי לא עוד! תפסתי טרמפ לבוסטון לקחת את התיק אופניים/גב החדש שלי, של knog (אחלה תיק, אבל נראה לי שלקחתי את האחד בלי ה-universal joint בטעות), יחד עם בחור שעובד קיץ בחברה שהייתי בה – סטודנט ב-MIT, גר באחד מה-fraternities ה-alpha kappa phi gamma האמריקקים האלה. לא ברור. את הדרך חזרה לעומת זאת – התחלתי ב-subway. מאוד התלהבתי פה מהאופניים התחבורה ציבורית שבוע שעבר. אבל – תמיד טוב שיש אופניים מתקפלים. כי מה שלא שמתי לב, זה שב-green line של התחתית, אסור אופניים! אבל, ברגע שקיפלתי – בלי להכניס לתיק, או לקפל עד הסוף כולל הורדת גלגל וכסא – סתם, קיפלתי את ה- montague באמצע – השומר,שלפני רגע הוריד אותי מהרכבת, אמר – let him on – he got it folded! – אך. הלואי אצלנו. הייתי צריך פעם לריב בתחנת הרכבת בית יהושוע עם הפקח, כי הכידון בצבץ החוצה מהשק בד שעוטף אותם. בצבץ! כל כך התעצבנתי אז, שבסוף נסעתי הביתה על האופניים. ויוה לה פרנס! אה, ארה"ב!

מה עושים יום שלם בבוסטון? טוב, חצי יום, הסתובבתי בחנות של apple ובמספר חנויות אופניים.
אבל לאחר רביצה קלה ב-boston common נכנסתי לביתן התירותי של המקום, ונרשמתי לסיור רגלי לאורך ה-freedom trail.

הסיפורים הקטנים הם תמיד מעניינים.

כיפת בית המחוקקים של מסצוסטס מכוסה לה זהב. יותר ממיליון דולר של זהב אם להיות מדויקים. במקור, אלה היו עלי נחושת, אך מתישהוא זה שונה.
סמואל אדמס, מהבירה המפורסמת, היה פוליטיקאי מכוער ומסריח במיוחד (מסתבר שהתמונה על הבירה היא בכלל של Paul Rivere, גיבור אמריקאי אחר של מלחמת העצמאות – שפשוט נראה הרבה יותר טוב), שהרביץ את אחד מהספינים הראשונים בהיסטורית הפוליטיקה האמריקאית. כל עסקי מלחמת העצמאות התחילו סביב טבח שהתרחש בבוסטון. והסיפור שמוכר לכל אזרח אמריקאי הוא ההתגרות של החיילים הבריטיים בתושבי הקולוניה הבריטית המסכנים, שנגמרה בהרג של אזרחים חפים מפשע. אך הסיפור האמיתי מסובך יותר. למעשה, באותה תקופה היה מספר החברים בכנופיות בבוסטון גדול מהרגיל. רוב החבים בהם היו אזרחים שהפסידו את עבודתם לחיילים בריטיים, שקבלו אישור ל"עבוד מהצד", וגבו שכר נמוך מהתושבים המקומיים, שכן זו לא היתה הפרנסה היחידה שלהם. סמואל אדמס לא התקשה לגייס את המובטלים המדוכדכים לשורות המהפכה – ה-sons of liberty כפי שכינו עצמם. באותו ערב, תקרית מינורית בין חיילים לתושב הקולוניה הדליקה מהומה, שלובתה ע"י קהל הכנופיות שהתאסף סביב. ההתגרות של חביר הכנופיות לא הפסיקה, והם זרקו אבנים על החיילים הבריטים שסרבו לירות בקהל הלא חמוש (הכל תמיד נשמע כל כך מוכר…). לבסוף, חייל בריטי חטף אבן בראש, החל לדמם, ובאקט של עצבים וטרוף ירה לזורק האבן ישר בראש. צעקות ה-fire! fire you cowards! fire! של הכנופיות בילבלו את החיילים, שחשבו שקיבלו פקודה לירות, והם ירו לתוך הקהל. והשאר – הסטוריה.

הנה מדריך הסיור, לבוש בבגדי חייל אמריקאי מהפכני.

הבחור מעביר את הסיור כבר 34 שנים, והיו לו סיפורים רבים ומעניינים לספר.

תמונות מהעיר -