חנן נסע ירוק

בחודשיים האחרונים מצאתי את עצמי טס הלוך ושוב אלפי קילומטרים בכל כיוון. איך הפליטות של המטוס מתישבות עם הפליטות שאני חוסך בנסיעה יומיומית ברכבת/אופניים?

באמת. אני מקפיד על שימוש באמצעי התחבורה הכי נקיים שאני יכול לשים עליהם את הידיים. האם בשני טיסות בשנה "מחקתי" את כל מרווח החוסר זיהום שיצרתי?
אני כמובן מאוד יהנה להיזכר מהי צריכת הדלק של מטוס ולחלק זאת בכמות הנוסעים (מהנדס אווירונאוטיקה, בכל זאת) אבל - מישהו כבר עשה את זה בשבילי. אני מציג לפניכם - את הפחמנומטר העברי הראשון!

למדוד זיהום בכמות הפחמן שהוא משחרר לאוויר (בצורת פחמן דו חמצני בעיקר) היא נכונה מנקודת מבט של הגברת אפקט החממה וכתוצאה מכך התחממות כדוה"א שלה אנו תורמים. אך אני טוען שהיא שימושית מאוד גם בהקשר הבאנלי יותר, והוא של מדידת כמות הרעל שאנו מכניסים לאוויר, וגורם למוות ותחלואה. זה לא אחד לאחד, כי נושא ההרעלה מזיהום אוויר הרבה יותר מורכב (אם אפשר באמת לומר שמשהו יותר מורכב מהתחממות כדוה"א …) ותלוי איפה הפליטות קורות, בגובה הארובה או גובה הריאה, כיווני רוח, זמן שהיה באטמוספרה עד שהוא ננשם וכו'.

אז איך אני יוצא? החשבון הוא למשק בית, 2 אנשים במקרה זה.
חשמל - 200 ש"ח תשלום דו חודשי ממוצע –> 1.6 טון CO2
תחבורה -
טוסטוס חשמלי - 10 ק"מ ביום בממוצע לאורך השנה (רוב הזמן אופניים, ולעומת זאת לפעמים אני נוסע איתו גם 50 ק"מ) צריכה של 4 קוט"ש ל-50 ק"מ, זה יוצא כמעט 300 קוט"ש - וזה בעצם נכנס כבר בחשבון החשמל למעלה!
אוטו - אני משתמש בהונדה של אחי, או ברכב של הסבא וסבתא לטיולים פעם בשבועיים בממוצע לאורך השנה. טיול כזה הוא בכיף 300-100 ק"מ. אקח ממוצע של 200 ק"מ לשבוע, או 10000 ק"מ לשנה.
אני לוקח 12 ק"מ לליטר - האוטו של הסבא וסבתא פחות חסכוני. סכ"ה –> 2 טון CO2
או. הגענו לתעופה.
שני טיסות היו לי השנה - אחת לבוסטון (8760 ק"מ) ואחת ללונדון (3600 ק"מ). גולפ… אין ספק שזה הזיהום הכי משמעותי שעשיתי השנה. הטיסה לבוסטון עלתה לי כ-1.9 טון CO2 , וזו ללונדון 0.75 …
זה כמעט מכפיל את הפליטות שלי מכ-3.6 ל-6.2 טון CO2 לשנה…
פסולת - בכל השינוע של הפסולת ופליטת המתאן מהמטמנות (חיריות למיניהם) טמונה פליטה של גזי חממה רבים (בעיקר אותו מתאן). הפחמנומטר מסב אותו לשווה ערך CO2 ומוסיף לערמה.
במקרה שלי, אני 2 נפשות בתל אביב, והחישוב מתבסס כנראה יל היחס הין אוכלוסיית תל אביב והפסולת שהיא ייצרה שנה שעברה אלי. נו, אז כמה יוצא? עוד –>0.7 טון CO2 . (תל אביב מסתבר היא מעל הממוצע הארצי בפסולת)
עכשיו מגיע הבום הגדול! שהיה צפוי אני מניח…
לי וליערה יצא כמעט 7 טון CO2 בשנה. לא מעט. מתוך זה הטיסות שלי לבד הם כ-30% !!
אבל -
לכך, מוסיף הפחמנומטר את כל הזיהום שלא מיוחס ישירות למשק הבית שלי - שימוש במים, מוצרי חקלאות ותעשיה, פעילות מסחרית וכו'. כמה זה לדעתכם? 1, 2 , 5 טון?? לא. מדובר בלא פחות מ-14 טון CO2 בשנה! פי 2.5 מהכמות שאני ויערה ייצרנו…
הפחמנומטר ממתיק את הגלולה בכך שמאפשר לראות איך ניתן להקטין את הפלטות - חסכון בעיקר. אבל מהו הלקח העיקרי מהמספרים האלה? הלקח העיקרי - הוא להתעסק בעיקר.
תחבורה. תחבורה ציבורית ואופניים לפי הפחמנומטר יכולים להפחית 3.5 טון בשנה ביחס לחישוב הנ"ל!
צריכה - הכמות שמיוחסת באופן לא ישיר, היא שוות ערך ואף גבוהה מהכמות שמיוחסת אלינו באופן ישיר. כל מוצר שאנו קונים יש לו השלכה. רכישת מוצרים המיוצרים בחו"ל למשל במקום מוצר ישראלי מתבטאת באלפי קילומטרים של שינוע ושריפת דלקים. העדיפו מוצרים ישראלים. העדיפו מוצרים עם פחות אריזות, העדיפו חברות עם אג'נדה ירוקה, שמדווחות על כמות הפסולת והחומרים שנכנסו למוצר - עדיף מוצר שניתן למחזר, עדיף עוד יותר מוצר שניתן להחזיר ליצרן! אני מודה, זה לא משהו שעוד ראיתי בסופר המקומי, אך זה בדרך, והדרישות שלנו רק יקרבו את זה.

התמונה למעלה אגב, היא של ה-Natural history museum בלונדון. מקום מרהיב. אחד המוצגים המשעשעים שראיתי היו בתערוכת האקולוגיה. מצגת עם כ-6 מסכים, לא וידאו אך הקלטה שמושמעת תוך כדי שהמסכים מוארים אחד אחר השני. הראשון מתחיל עם תמונה של ארנב אוכל עשב. ילד וילדה נשמעים ברקע (מכאן והלאה - תרגום חופשי)

ילד : "תראי את הארנב - הוא אוכל עשב"
ילדה : "איזה יופי! בתיאבון ארנבון!"

מסך נכבה ומסך נדלק. הארנבון עובר לפוזיציית חירבון מצויה.

ילדה : "מה הוא עושה עכשיו?"
ילד : "הוא מחזיר את העשב לאדמה" או משהו בסגנון
ילדה: "איכס!!?! "

המסכים ממשיכים לרוץ, תוך דיון קצר על שאר הקשר בין הארנב לסובב. המסך האחרון פשוט נחרט לי בראש, וזה למה שאני מקשקש על ארנבים וילדים. הארנב נראה מת, ואז הוא נעלם.

ילדה : "לאן נעלם הארנב?"
ילד : "הוא מוחזר לטבע, ויחזור בצורת דשא!"

פואזה , תוך כדי שהילדה מעכלת את גודל המאורע, ואז, היא צועקת בחדווה

"Lets recycle another rabbit!"

נסעתי לבוסטון להתלמד אצל חברת Aerodyne על מכשיר שנקרה Aerosol mass spectrometer , או בקיצור AMS. זה מכשיר גדול, וכבד, ששואב גז עם חלקיקים (למשל – האויר שאתם נושמים עכשיו בחדר) ומפרט את ההרכב של החלקיקים, לפי הקוטר שלהם. מדובר בחלקיקים ננומטרים – מליארדית המטר ומעלה.
בסופ"ש האחרון היתה לי הזדמנות מצוינת לאסוף נתונים אמיתיים (למרות שאני מתכוון להשתמש במכשיר לניסוי מעבדה פרופר). פעם בשנה מורחים לכה על רצפת ה-PVC של המעבדה. לכה על בסיס טינר או טרפנטין – נפט בסופו של דבר. הצביעה התרחשה ביום שבת. את ה-AMS הפעלתי ביום ששי, והשארתי דולק כל הסופ"ש, עד יום שני. אז מה אפשר ללמוד?

קודם כל, שיש די הרבה חלקיקים בחדר, עוד לפני הצביעה!
8 מיקרוגרם לקוב של חומר אורגני (שזה כולל פטרו כימיכלים, כמו מה שהלכה פולטת לאוויר) ליתר דיוק. הצביעה הכפילה את הכמות, לכמעט 16 מיקרוגרם לקוב. אבל מסתבר שסופ"ש זה פרק זמן מספיק לא רק להתיבשות הלכה, אלא גם בשביל הלכה להפסיק לנדף (להריח)  ושמערכת האוורור תספיק להחליף את כל האוויר בחדש.

מה עוד אפשר לומר על החלקיקים? ה-AMS יודע להסיק לגבי הקוטר שלהם. החלקיקים אינם עגולים כמובן, אבל המכשיר יודע לתת מה שנקרא קוטר אקוויולנטי – מה היה הקוטר של כל חלקיק אם מחצתם אותו לצורה כדורית. כך נראת התפלגות גודל החלקיקים לפני הצביעה, לעומת אחרי הצביעה:

לצבעים אותה משמעות שיש קודם. העובדה שכל הגבעות חופפות, אומרת שכל החומרים הנ"ל המצאים באותו חלקיק. יותר מזה – אנו רואים שאין ממש הבדל בגודל של החלקיק. רק בכמות המסה. כלומר החומר שהתנדף מהרצפה כנראה נדבק לחליקים שכבר קיימים בחדר, ולא יצר חלקיקים חדשים. אפשר לראות את זה עוד יותר טוב ע"י השוואת הגדלים לאורך כל תקופת המדידה:

פה אנו רואים את ציר הזמן משמאל לימין, כשבציר Y מופיע גודל החלקיקים, והכמות מתבטאת בצבע לפי הסקאלה בצד ימין. רואים שהשינוי בגודל הוא התעבות של הגודל המקורי, והצבעים המתחזקים ואז נחלשים מעידים על התגברות כמות המסה בחלקיקים (הגרף הזה הוא של חומר האורגני בלבד) והחלשות לקראת יום שני.

אנליזה מתקדמת יותר יכולה לספר לנו בדיוק מה התנדף מהרצפה. הנה השוואה בין שני mass spectrums , לפני הצביעה, ובמהלך הצביעה:

אם הספקטרומים היו זהים, כל המספרים היו מופיעים על הקו המווקו – קו ה-45 מעלות, ה-1:1. אז קודם כל, רואים שיש יותר מסה במהלך הצביעה, כי הקו הממוצע שהעברתי דרך כל הנקודות מוטה למטה. בנוסף, רואים שחלק ממספרי המסות בולטים החוצה. 57 בולט יותר מכולם – וכלפי מטה, כלומר הוא נמצא בכמות הרבה יותר גדולה ביחס לשאר המסות. 57 הוא סמן של שרשרת הידרו קרבון (HOA – Hydrocarbon like organic aerosol) שמקורה בצבע.

בקיצור – ה-AMS מאפשר ללמוד הרבה על החלקיקים שיש באוויר. בעצם, אם חוזרים לגרף הראשון, אפשר לשאול מה בכלל הרמה המותרת לנשימה? האם מסוכן לשהות בחדר הזה ביום רגיל? האם מסוכן במהלך הצביעה?
אז התשובה, היא שהרמה המותרת על פי החוק היא בערך פי 4 מהכמות שקייימת באוויר במהלך הצביעה (לפי ג'ון מ-Aerodyne. החוק האמריקאי בכל מקרה). אבל אנחנו יודעים איך החוקים והתקנות נקבעים – על סמך המיכשור הקיים. ה-AMS הוא מכשיר חדש (מ-2000) שעדיין עולה מאות אלפי דולרים ולא נכנס לשימוש. הרי מספיק כמות מזערית של חלקיקים מחומר סופר מסוכן כדי לגרום לסרטן או מחלות נשימתיות כלשהן. Aerodyne עובדים על מכשיר זול יותר, עממי יותר, שעדיין יאפשר למדוד זיהום ברמה גבוהה הרבה יותר ממה שעושים היום.

במהלך הטיול המלחתי לקרוא סוף סוף את cradle to cradle של בכימאי Michael Braungart והאדריכל והמעצב William McDonough שמדברים בדיוק על זה. אנחנו מקיפים את עצמנו במוצרים שנודפים רעל. הצעצוע הזה שהתינוק נשחק איתו? השטיח מקיר לקיר? הרהיטים עם הפורניר המודבק ע"י דבק מגע? כולם נודפים כל הזמן, והם חלק מהמחלות המערביות השכיחות שלנו. לא הורגות מהר, אבל בטוח הורגות לאט – שזה מהר מספיק. בעוד אורך החיים בעולם המערבי עולה בהתמדה, אנו מוציאים מיליארדי דולרים (ארה"ב למשל) על אישפוזים וטיפולים רפואיים - חלקם, אנו יכולים למנוע פשוט ע"י הרחקת הרעל מהמוצרים עימם אנו חיים . התנועה הסביבתית לפי ביל ומיכאל, לא נוגעת בשורש הבעיה. המלחמה של התנועה האקולוגית היא בעיקר להקטין, לצמצם, לשלוט בטביעת הרגל האקולוגית ההרסנית שלנו, לנו ולסביבתנו. למה בעצם אנחנו מכוונים כל כך נמוך הם שואלים?

sustainable development is just the start!

בואו נתכנן מוצרים עם טביעת רגל חיובית! נהפוך את הייצור ושיטות הייצור שלנו למשהו חיובי! למיכאל דוגמא שהוא משתמש בה בספר והן בסרט The next industrial revolution שמומלץ מאוד (בקרוב במכון). האם תגידו שלשתול עץ זה דבר טוב? כמובן. אבל גם לעץ יש פסולת. הוא משיר עלים במהלך חייו בכמות שוות ערך או גדולה מהמסה שלו. אבל העלים שלו, לא רק שם לא מזהמים את הרצפה והורגים את החיים שם. הם יוצרים את החיים שם! הם אמצעי להעשרת האדמה. למה אנחנו לא יכולים לצור משהו דומה?

שניהם אנשי מעשה, ואת הספר שם הפיקו הם החליטו לעשות מפלסטיק, שיכול להתמחזר לחומר גלם ולהיות חלק מהמחזור הטכנולוגי כפי שהם מכנים אותו. לא downcycling כפי שבדרך כלל קורה היום (אריזות פלסטיק הופכות לספסלים פחות איכותיים, מיחזור שרק מעכב את ההגעה של המוצר להטמנה), אלה upcycling, מחזור שיכול להימשך לנצח ושמתוכנן כך מלכתחילה! החלתי לשים לב לעוד ספרים כאלה לאחרונה (טוב, לפחות בבוסטון…).

שבועיים וחצי אני פה, ולא תפס אותי הגשם פעם אחת.
טוב, עד היום. לאחר יום שלם של הליכה על נייר מגבת דחוף בנעליים (החלפתי כל 20 דקות בהתחלה, אח"כ זה נרגע) החלטתי לא עוד! תפסתי טרמפ לבוסטון לקחת את התיק אופניים/גב החדש שלי, של knog (אחלה תיק, אבל נראה לי שלקחתי את האחד בלי ה-universal joint בטעות), יחד עם בחור שעובד קיץ בחברה שהייתי בה – סטודנט ב-MIT, גר באחד מה-fraternities ה-alpha kappa phi gamma האמריקקים האלה. לא ברור. את הדרך חזרה לעומת זאת – התחלתי ב-subway. מאוד התלהבתי פה מהאופניים התחבורה ציבורית שבוע שעבר. אבל – תמיד טוב שיש אופניים מתקפלים. כי מה שלא שמתי לב, זה שב-green line של התחתית, אסור אופניים! אבל, ברגע שקיפלתי – בלי להכניס לתיק, או לקפל עד הסוף כולל הורדת גלגל וכסא – סתם, קיפלתי את ה- montague באמצע – השומר,שלפני רגע הוריד אותי מהרכבת, אמר – let him on – he got it folded! - אך. הלואי אצלנו. הייתי צריך פעם לריב בתחנת הרכבת בית יהושוע עם הפקח, כי הכידון בצבץ החוצה מהשק בד שעוטף אותם. בצבץ! כל כך התעצבנתי אז, שבסוף נסעתי הביתה על האופניים. ויוה לה פרנס! אה, ארה"ב!

מה עושים יום שלם בבוסטון? טוב, חצי יום, הסתובבתי בחנות של apple ובמספר חנויות אופניים.
אבל לאחר רביצה קלה ב-boston common נכנסתי לביתן התירותי של המקום, ונרשמתי לסיור רגלי לאורך ה-freedom trail.

הסיפורים הקטנים הם תמיד מעניינים.

כיפת בית המחוקקים של מסצוסטס מכוסה לה זהב. יותר ממיליון דולר של זהב אם להיות מדויקים. במקור, אלה היו עלי נחושת, אך מתישהוא זה שונה.
סמואל אדמס, מהבירה המפורסמת, היה פוליטיקאי מכוער ומסריח במיוחד (מסתבר שהתמונה על הבירה היא בכלל של Paul Rivere, גיבור אמריקאי אחר של מלחמת העצמאות - שפשוט נראה הרבה יותר טוב), שהרביץ את אחד מהספינים הראשונים בהיסטורית הפוליטיקה האמריקאית. כל עסקי מלחמת העצמאות התחילו סביב טבח שהתרחש בבוסטון. והסיפור שמוכר לכל אזרח אמריקאי הוא ההתגרות של החיילים הבריטיים בתושבי הקולוניה הבריטית המסכנים, שנגמרה בהרג של אזרחים חפים מפשע. אך הסיפור האמיתי מסובך יותר. למעשה, באותה תקופה היה מספר החברים בכנופיות בבוסטון גדול מהרגיל. רוב החבים בהם היו אזרחים שהפסידו את עבודתם לחיילים בריטיים, שקבלו אישור ל"עבוד מהצד", וגבו שכר נמוך מהתושבים המקומיים, שכן זו לא היתה הפרנסה היחידה שלהם. סמואל אדמס לא התקשה לגייס את המובטלים המדוכדכים לשורות המהפכה - ה-sons of liberty כפי שכינו עצמם. באותו ערב, תקרית מינורית בין חיילים לתושב הקולוניה הדליקה מהומה, שלובתה ע"י קהל הכנופיות שהתאסף סביב. ההתגרות של חביר הכנופיות לא הפסיקה, והם זרקו אבנים על החיילים הבריטים שסרבו לירות בקהל הלא חמוש (הכל תמיד נשמע כל כך מוכר…). לבסוף, חייל בריטי חטף אבן בראש, החל לדמם, ובאקט של עצבים וטרוף ירה לזורק האבן ישר בראש. צעקות ה-fire! fire you cowards! fire! של הכנופיות בילבלו את החיילים, שחשבו שקיבלו פקודה לירות, והם ירו לתוך הקהל. והשאר - הסטוריה.

הנה מדריך הסיור, לבוש בבגדי חייל אמריקאי מהפכני.

הבחור מעביר את הסיור כבר 34 שנים, והיו לו סיפורים רבים ומעניינים לספר.

תמונות מהעיר -

מכיוון שהארכתי בשבוע את שהותי בארה"ב, התפנה יום שבת לתירות. אז נסעתי לבוסטון.

כשהגעתי למסקנה שלא אוכל לשכור אוטו בשהותי פה, אז בררתי לגבי התחבורה הציבורית באזור בוסטון והסביבה.
ההוסטל שלי נמצא כ-30 ק"מ לבוסטון, והתחבורה הציבורית הטובה נגמרת ברדיוס של 10 ק"מ מלבה של בוסטון. קצת כמו אצלנו. להבדיל אלפי הבדלות, שכאן יש רכבת תחתית, ואחלה שבילי אופניים. מחוץ לבוסטון ישנם אוטובוסים, שתדירותם נמוכה (פעם בחצי שעה או שעה) אך יש עליהם מתקן שאני שמעתי על נפלאותיו כבר רבות, אך עיני לא זכו לראות. מתקן לנשיאת אופניים על גבי אוטובוס! לא מתקן לאופניים מתקפלים (למרות שאלה מתקפלים), לא הכנסת האופנים לתוך האוטובוס, לא הכנסת אופנים גוזלת זמן לתוך תא מטען עם צופר של מכיר חצי כרטיס נוסף לפי מצב הרוח של הנהג, אל מתקן פשוט, ואלגנטי להלבשת האופניים מלפני הפגוש, תוך כדי שהנהג רואה את הרוכב, בתהליך שאורך 15 שניות, וזה רק כי אני לא מיומן ופעלתי לפי ההוראות שקראתי באתר של ה-MTBA…

התהליך: מושכים ידית ומורידים את המתקן, מניחים עליו את האופניים, ומושכים את ידית התפיסה ומלבישים אותה על הגלגל הקדמי. זהו. אני מודה, שהסתכלתי על האופניים בחשש כשנסענו על הכביש המהיר, או (בעיקר) בעצירות פתאומיות, אבל - זה מתוכנן היטב.  כך נראה המתקן מנקודת ראיית הנהג (או הנוסע ליד הנהג) -

על המתקן מקום ל-2 זוגות אופנים, וה-MTBA התקינו אותם לפני כשנה, ומצפים בקרוב לסיים להתקין אותם על כל האוטובוסים והקווים של החברה.

ישראל בשביל אופנים נלחמים כבר זמן רב להביא מתקנים כאלה אלינו, כמו גם לאפשר העלאת אופניים על הרכבת, אך הרשויות ומנהליהן סובלות מקוצר רואי כרוני…

שבילי אופניים ב-Masachussetss Ave. המחבר בין הפרבר הקרוב, Lexington, לליבה של בוסטון:

על המדרכה ליד, מסומן סימון שאוסר על נסיעת אופנים!
זה, לעומת הכסתח של רון חולדאי, שמסמן ברוחב לב שבילי אופניים על מדרכות, ומתעלם מהפתרון הנכון של שביל יעודי לאופניים בצד ימין של הכביש, למשל כמו פה, מצד שמאל לחניית הרכבים. ואני בטוח שגם בבוסטון היו כבישים שבהם הגיעו לפתרונות יצירתיים כדי לאפשר לאופניים הנקיים והחיוניים לתפקוד התחבורתי התקי של העיר להכנס, כמו הפיכת רחובות לחד סטריים כדי לשחרר מקום לשביל, וכדומה.

טוב, סופשבוע טסתי לביקור הדו שנתי שלי אצל אחי שבנכר. בניסיונותיהם להשתלט על ארה"ב, החליטו אחי ואשתו לרכוש דירות בשני קצוותיה של הארץ הנרחבת, מסן פרנסיסקו עד וושינגטון הבירה. הסופ"ש הזה אחי אצל אשתו בצד המזרחי, אז טסתי לכאן. בסן פרנסיסקו כבר הייתי 3 פעמים, לא שמזיק עוד - עיר מדהימה - אבל למה לא לגוון? נסענו לגן החיות הלאומי, ואח"כ לחלק השני של Smithsonian Air-Space museum שמכיל נפלאות רבות.

ה-PathFinder, האבא של המל"ט הסולארי הכי מרשים שאי פעם נבנה - ה-Helios, על ידי חברת AeroVironment (שלחתי להם בקשות לתעסוקה פעמיים ב-3 שנים האחרונות, ללא הועיל). על מלט"ים/מזל"טים סולאריים - בצד שמאל יש את הניסיון שלי.

הנה תמונה איתי, לרפרנס. אורך הכנף כ-56 מטר. ה-Helios הוא גרסא ארוכה יותר של זה - עם כנף של כ-74 מטר ומשקל של כ-1500 ק"ג! כנף באורך של airbus ומשקל של טויוטה קורולה…

אם אתם תוהים למה יש מרעום בקצה של המטוס הזה, אז זה קשור לכך שיש כוונת, חריר ו, נו , איך קוראים לחלק השני של כוונת סטנדרטית… בכל מקרה - זה מטוס קמיקזה יפני, דגם שלא "זכה" לטוס, ותוכנן ויוצר בסוף מלחמת העולם השניה

ואם כבר מלחמת העולם השניה, עדיין בצד של מדינות הציר - הנה טיל גרמני מתקדם שגם כן לא זכה לטוס, גרסא הבאה של ה-V2 של וורנר פון בראון - שימו לב לכנפונים - עשויים העץ!

אחד מההשגים הראשונים של Paul B. MacCready, שאחראי למל"ט הסולארי מלמעלה, הוא חציית תעלת למאנש ע"י מטוס מונע אדם -

זה החלק האחורי, הכנף, הפרופלור, ו, המנוע! כן זה כסא אופניים גאה, בתוך מעטפת מילר על גבי פרופילים מינימאליים מצופים קורות פחמן דקות

DuPONT הנפלאים שימשו להם כספונסר כנראה, או שהם רק הספונסר של הבאת כלי הטיס למוזיאון.

ה-gossamer albatros, שחצה את תעלת למאנש, נבנה בטכנולוגיה של טיסנים תחרותיים. מינימום משקל ומקסימום חוזק - בלי שום עמידות מיותרת. כלומר מבנה שמתוכנן לעמוד במאמצים האווירודינמיים, אך אם תשענו עליו במקום הלא נכון הוא יתפרק לחתיכות. היה קטע קטן שהוקדש כולו לנושא - הנה ניב נשען על קשת חשמלית גדולה ומכוערת במיוחד, שמיועדת לחיתוך קלקר לכנפיים (ולהבים של טורבינות רוח!)

זה מסוק דו רוטורי, שעל כל להב יש מן משטח איזון שלא ממש הבנתי את מטרתו.

הצעות? אולי צריך זווית מינימאלית של הלהבים כדי שהם לא יתקעו אחד בשני (הם מסונכרנים - כך שאם תשימו לב, הם חופפים אחד את השני, ובגלל הפרש פאזה לא מתנגשים)

והנה, הציפור השחורה, אולי המטוס הכי מדהים שנבנה אי פעם. בפרוש הקדים את זמנו. מתי לדעתכם יוצר המטוס הבא -

בשנות ה-60! מטוס ריגול אמריקאי זה עדין נמצא בשימוש היום! יוצרו קצת יותר מ-10 כאלה, והוא מגיע ליותר מ-3 מאך, ועף בגובה של 30 ק"מ… אחרי ה-U2 האמריקאים רצו משהו שאי אפשר להפיל. רצו - ומצאו. אני ואחי בילינו שעה בסקירה מדוקדקת של המטוס הזה. ועדיין לא ידעתי למצוא סיבה לכל פרט.

מסתבר שיש לידי ב-Bedford את ההתחלה של שביל אופניים ייחודי, שנקרא minutman trail, ורץ על מסילת רכבת לא פעילה, שפשוט שפכו לאורכה זפת והפכו אותה לשביל אופניים/ריצה/רולר בליידס סלול.

ה-minuteman היו היחידה המיוחדת של הצבא האמריקני המהפכני. הם נשבעו להיות מוכנים תוך דקה לכל התקפה. בוסטון, כל עסקי שפיכת התה למים וכדומה - זה מקום תחילת המהפיכה האמריקאית, מלחמת העצמאות שלהם. לאורך השביל, המכונה גם America's revolutionary rail-trail, ישנם שלטים המסבירים את נקודות הציון לאורך הדרך. אחד מהם מכנה את ה-minuteman ושיטת הלחימה שלהם "A cunning way of war". מסתבר שהם נהגו להתחבא מאחורי שיחים, עצים ואבנים ולהפתיע את הבריטים, שמיצדם, כינו זאת "A cowardly way to fight" .מזכיר משהו… נו… על קצה הלשון. מענין אם אמריקאים בני זמננו חושבים על ההיסטוריה של לחימת הגרילה שלהם, כשהם נלחמו על עצמאותם, כשהם משביתים עמים אחרים שמיצדם נאבקים בהם באותה דרך. כנראה שכולנו התחלנו בגרילה. והתברגננו.

תמונות מהשביל:

הנה ה-montague swiss bike הזמניים שלי, מול כנסייה שמשית ב-Lexington.

ידעתי שאמור לרדת פה גשם, אז התכוננתי מראש עם ציוד רכיבה מתאים. אבל רבאק, חם פה כמו בת"א, ולח פה כמו בת"א, אז למה יורד פה גשם לעזאזל??
הנה הנוף לאורך המסלול היומי שלי -

ה-AMS מתקדם. אנחנו עוברים דרך כל הבאגים האפשריים כמובן. אתמול, זה התחיל עם טרנזיסטור ששולט על עוצמת הלדים בצג ה-LCD בפאנל השליטה במשאבות, שהיה PNP כשאמור להיות היה NPN. לא נשמע משמעותי, אבל זה גרם לפעולה הפוכה וחלשה מדי. זה מה שקורא כששמים את שני הסוגים בתאים צמודים באותה מגירה. קצת כמו לערבב ברגים ואומים אינצי עם מטרי. המשיך היום כשהיו דליפות במערכת השאיבה שהרכבנו אתמול, ובניסיו להחליף את גושי האלומיניום (clamps) שלוחצים על המשאבות, היה קשה לפתוח את הברגים. פשוט קשה מדי. עד שלבסוף הם נגזרו - ותאמינו לי, אין משהו מתסכל כמו מכונה של מאות אלפי דולר שתקוע בה בורג, ללא אפשרות חילוץ חוץ מפירוק על מנת לקדוח אותו. אך אני מגזים, כי התכנון היה טוב, ואפשר היה פשוט לפרק את החלק שנפגם ולהחליפו באחר. למה זה קרה? פשוט בגלל שבי שם ברגי אלומיניום בפלאנג' אלומיניום. סגירה חזקה - והם נתפסו. עברנו לברגי פלדה, והיום הסתיים עם מכשיר מחווט, ומוכן לפעולה. הנה המפלצת -

ובמבט צד -

מפחיד הה? טוב, מחר צריך ללמוד איך להפעיל ת'עסק.

אני ב-suburbs של בוסטון, עם אופניים, ואני הולך להיות פה בשבועיים בקרובים.
זה לא תוכנן כך, אני מודה. במקור – תכננתי על שהות אצל דוד של גיסתי, ונסיעה 30 ק"מ באיזה אוטו קטן וחסכוני שאשכור פה (איזה dodge caravan פצפון). היו לי רתיעות, אך השתכנעתי שאוטו זה דבר הכרחי פה (אני 40 ק"מ מבוסטון, לא ממש בתוך העיר).
אבל, צרוף של טיפשות וחוסר מחשבה, הובילו אותי לגלות ביום ששי שאין לי רישיון. בעצם , אין לי רשיון כבר חצי שנה. איך לא שמתי לב? שאלה מצוינת. שמתי חצי לב. שילמתי את האגרה, אך לא עשיתי תמונה חדשה. יום ששי הספקתי לתקן את העוול, אך השביתה ביום ראשון לא איפשרה לי לקבל מסמך זמני (רשיון נייר) שמעיד על כך… טוב – עברתי מייד לתוכנית ב', שכללה אופניים מתקפלים ומלון קרוב. לבסוף במקום להביא איתי אופניים מתקפלים, הוחלט שאקנה לחבר שממש רוצה, אסע איתם שבועיים, ואחזיר לו אותם לארץ. מגניב. אז אתמול, יצאתי לי משדה התעופה, ישר לסעיד והמונית, שלקחו אותי לחנות אופניים גדולה ומרשימה WheelWorks, שם הצטיידתי ב-Montague Swiss bike חדשים (צחוק הגורל – היה לי Montague MX שנגנב לפני שנתיים אחרי 4 שנות רכיבה עליזות…). סעיד יצא איתי להביט על חנות האופניים. הוא לא ביקר באחת מעולם כמובן. ו, שילמתי לו על זמנו (24$ לשעה, חצי שעה בערך בילינו בחנות). אח"כ חזרתי למונית, הופ למלון – ורכיבה קלה לעבודה. האמת – לא יכלתי לבחור כביש יותר מחורבן. שבוע של עבודות על הכביש (6 ק"מ לכל כיוון) ושום שביל אופנים או הולך רגל לצורך הענין נראים בצידי הדרך. מצד שני, הנהגים האמריקים מאוד אדיבים ופחדנים, כך שהם עוברים לידי בדרך כלל כשהם חצי גוף בנתיב הנגדי, או שלפעמים חלקם פשוט נשארים מאחור לאורך דקה או שניים עד שהם מוצאים הזדמנות סופר בטוחה לעבור!
הגעתי ל-Aerodyne, איפה שאני אעבור השתלמות בשבועיים הקרובים, על מכשיר למדידת הרכב כימי ופיסיקלי (יעני מודד את גודל החלקיקים) של חלקיקים הצפים באוויר, שידועים גם כארוסולים (aerosol). ג'ון ג'יין, התותח שמנהל את העסק, הספיק לעשות לי סיור אתמול. הוא הראה לי מכשיר המוכן לשליחה לסין, שם הוא מתוכנן להשתתף בניסוי "חי" של מדידת כמות הארוסולים באוויר של ביג'ין. ארוסולים יכולים להיות אחד מגורמי המחלות הנשימתיות העיקריות באוויר מזוהם. ארוסולים=חלקיקים, וכשמדברים על רכבי דיזל הפולטים מעט CO2, אך הרבה חלקיקים – מדובר באותם ארוסולים שהם ימדדו שם. מסתבר, שבחודש שלפני האולימפיאדה (עכשיו), הממשלה סגרה את כל המפעלים ברדיוס הקרוב לביג'ין. למען ינשמון הספורטאים (אולי צריך כבר לעשות אולמפיאדה מזוהמת, כדרך להגביל את ביצועי הספורטאים! צריך להתרגל, לשם אנונו הולכים בקצב הזה). בקיצור – זה "יום הכיפור" שלהם. בעצם זה יום כיפור ול"ג בעומר ביחד. המדידה תתחיל עוד שבוע (עד אז אני אתלמד על המכשיר הזה) ותמשיך לאורך כל תקופת הסגירה, ואח"כ כשידליקו את המפעלים שוב, היא תמדוד את העליה המהירה בכמות המזהמים. אולי המספרים המחרידים שיתקבלו, עם קורולציה לכמות האישפוזים הקשורים לקשיי נשימה וכדומה ידליקו את הנורה האינפרא אדומה שכבר הייתה צריכה להידלק מזמן… (טוב – סופר אדומה).
אז הבעיה העיקרית אם כן, תהיה לאכול נורמאלי כאן. חלב, בשר ושמן הם המרכיבים העיקריים ברב מסעדות המזון פה, ואני לא מחפש אף אחד מהם… אתמול אחלתי משהו מחריד במסעדה סינית, גושי ענק של סויה ברוטב חום שאמור להיות על בסיס שעועית אדומה.