אחד החוסרים הכי גדולים בכלים החשמליים הדו גלגליים שאפשר
למצוא בארץ, וזה כולל את הטוסטוסים החשמליים של אקומוטורס, וכל זוג אופניים חשמליים שעבר הסבה, או טרקרים למיניהם, הוא העובדה שאין מד דלק. אין. בדרך כלל מה שתמצאו הוא אוסף נורות, 3 למשל, בצבעי רמזור שכאלה. אם ירוק – המצב טוב, כתום – תחפש שקע, ואדום – עדיף שתעצור. יוצא הדופן הבולט בקיטים לאופניים הוא ה-bionx.
מה ששולט על הדלקת הנורות הוא מעגל שמודד את המתח של הסוללה. למה מתח? כי זה הדבר הפשוט והזול ביותר לעשות. הבעיה, היא שסוללות מתוכננות כך שהמתח לא ממש משתנה, עד שמאוחר מדי – כלומר כשהסוללה כבר גמורה. בנוסף לכך, המתח של הסוללה תלוי בעומס עליה. כלומר – אם אתם במישור, מפדלים יחד עם המנוע, המתח במצבר 36 וולט (נאמר עופרת חומצה, 3 מצברים בטור) יהיה 38 וולט (לצורך הענין. יכול להיות כל דבר בין 33-40 במצבר במהלך עבודה). אותו מצבר, כשאתם לוחצים על המצערת עד הסוף, בעליה, יעמיס את המצבר ויכול להוריד את המתח ל-35 וולט למשל. מד דלק מבוסס מתח אם כן יהיה מאוד מטעה.
הפתרון הוא כמובן למדוד זרם, כל הזמן, מהרגע שהתחלנו לסוע. סכימה של הזרם בכל רגע ורגע נותנת אינדיקציה אמיתית לכמה אמפר-שעה ירדו מהמצבר. אחרי נסיעה אחת מלאה, נדע כמה באמת אנו יכולים להוציא מהמצבר, ונוכל להשתמש במד שסופר את האמפר-שעה שצרכנו כמד דלק אמין. הדבר היחידי שחסר עכשיו, הוא אמצעי למדוד כמה פעמים הוטען המצבר – כי לכל המצברים אורך חיים סופי, ואנו רוצים לדעת כשאנחנו מתקרבים אליו, כי המצבר מפסיק להכיל אותה כמות אנרגיה.
ה-cycle analyst של ebikes.ca עושה בדיוק את זה. ב-125$ זו קניה חשובה לכל מי שרוכב על כלי חשמלי קל. הצג כולל מד דלק אמיתי על בסיס אינטגרציה של הזרם העובר מהסוללה למנוע, ומודד מהירות (עם מגנט על הגלגל וחישן סטנדרטי), ואפשרות לעקוב אחרי סך הכל מחזורי הטעינה של הסוללה (יש כפתור לאיפוס המדידה, וכל איפוס שהתרחש לאחר שירדו 1.6 אמפר-שעה מהסוללה נחשב מחזור). הנה הצג -
בנוסף, קניתי מהם לדים חזקים שבאים עם ממיר מתח שמתאים לתחום רחב של סוללות (15-100 וולט) ולכן מתאים במיוחד לאופניים חשמליים. אחלה תאורה, בצריכה של 1 וואט!
שבוע העצמאות הזה מסתיים עם עוד הבזק של תקוה לאלו מאיתנו שמייחלים ליום העצמאות האנרגטי. היום בבוקר, במהלך סיור בטורבינות הרוח בגולן, שמענו ממשה שטרית על כך שממש עכשיו הוא הוציא לשימוע את התעריף וכלל התקנות שמסדירות אותו (לאיזה גודל טורבינות, כמה ביתי, כמה מסחרי). מה זה אומר? שיש לנו חודש, עד ה-1.6, להגיש הערות והתנגדויות לאופיו של התקנון.
אבל השבוע הזה, היה מלא כל מיני פעילויות אנרגיה למיניהם. את העגלה הסולרית התחלתי לשפצר מחדש, ויום שלישי הוצא כולו על התקנת מערכת מפסקים למצברים, שתעביר אותם מחיבור טורי (3*12 = 36 וולט) למקבילי (12 וולט). למה אני צריך כזה דבר? המנוע של האופניים החשמליים עובד על 36 וולט. אז יש לי 3 מצברי עופרת חומצה פריקה עמוקה מחוברים בטור. לעומת זאת, אין לקנות ממיר ממתח ישר למתח חלופין 220 וולט (המתח של רשת החשמל הרגילה – שממנו עובד על מכשיר חשמלי, למשל מערכת הגברה) שעובד מ-36 וולט. יש מ-12,24 ו-48. למה אופניים חשמליים עושים דוקא מ-36? שאלה נהדרת. אם הייתי קונה מנוע 24 וולט הייתי פותר את הבעיה. אבל, יש לי מנוע 36, אני די קשור אליו, ויש אופניים חשמליים רבים, וקיטים רבים ב-36 וולט, כך שזו השקעה לטווח ערוך במערכת שתדע לעבוד עם אחד. טוב. אז מתג מסחרי שמעביר בין חיבור טורי למקבילי ועומד בזרמים שאני רוצה אין. לקח לי את כל הבוקר של יום שלישי לגלות, אבל אין. מה שכן מצאתי בעומדי בעליה 41 בחנות החשמל העירונית, הוא את ליאו. ליאו, בחור כבן 70, נוסע עם קיט ביוניקס של 250 וואט, ללא מצערת – כלומר אחד כזה שנכנס לפעולה אוטומאטית כשאתה מדווש.
אני כידוע מעריץ גדול של ביונקס, בעיקר מהניסיון שלי עם הקיט 350 וואט, שכן מכיל גם מצערת שמאפשרת, בנוסף לפעולה האוטומאטית עם הדיווש, הפעלה מתי שרוצים. לליאו יש טענות רבות על המערכת. הוא חושב שהיא חלשה מדי, אבל יותר מזה – מפריע לו החוסר אחידות של הפעלת המנוע ע"י המערכת. הוא צריך מצערת, ללא שום ספק. הוא בקשרים עם היצרן – ואני מקווה שיצליח לקבל החלפה בעלות מינימאלית, של הבקר ללא המצערת שלו, בבקר עם מצערת.
אני, הסתפקתי לבסוף בשימוש ב-3 מתגים סטנדרטיים, שעכשיו ממתגים לי בגאון בין חיבור טורי למקבילי. הנה החיווט לפני שסגרתי את המכסה – שורת החיבורים למעלה היא של הטורי (עם החוטים הכחולים), במרכז נכנסים ה-6 קטבים של המצברים, ומלמטה היציאות המקביליות – כל הפלוסים ביחד (3 חוטים) וכל המינוסים ביחד)
בדקתי אותם אתמול – נסעתי 30 ק"מ לרחובות, השתתפתי במסע אופניים מסורתי בעיר, כחבר מגמה ירוקה וישראל בשביל אופניים, וסחבתי שלט של "רחובות רוצה שבילי אופניים" ומוזיקה שמחה מאת גבריאל וינוגרד. אז זה עובד. האמת – לא הייתי בטוח שאני לא יכול לקצר מצבר ע"י הרמת אחד המתגים (הרי התכנון הוא להרים את כולם בבת אחת) עד שלא ניסיתי. לא מקצר!
היום היה הסיום המרתק של השבוע. נקבעה מבעוד מועד פגישה ברמת הגולן בנושא טורבינות רוח קטנות והתעריף המוצע. את הסיור ערך אבי זעירא, הבעלים של טורבינת הרוח הזאת באלוני הבשן.
פתחנו את הסיור בקצרין, שם שמענו ממשה שטרית שאת ההצעה לתעריף הוא פרסם היום בבוקר. מכיוון שאחת התהיות שלנו היתה "מתי לעזאזל הם מפרסמים את התעריף!?" הפגישה החלה מיד ברגל ימין! לעומת זאת, יש לי מספר השגות על התעריף:
- למה יש תעריף נמוך יותר לטורבינות רוח קטנות, בהשוואה למערכות פוטוולטאיות?
איך שאני רואה את זה, המדינה החליטה לסבסד חשמל שהוא מוסרי יותר, לא הורג את אזרחיה, ומנצל משאבים טבעיים באופן שלא פוגע בדורות הבאים או מחייב תלות במדינות זרות. אם יש הבדל בין ההתאמה של טכנולוגיה כלשהיא ליתרונות האלה – אז כמובן, יש להבדיל ביניהן. אבל טורבינות רוח קטנות ופאנלים פוטוולטאים מתאימים כולם להגדרות הנ"ל – למה להבדיל בתעריף? הנושא הוא כלכלי בעיקרו. כך הגיעו ברשות (לשרותים ציבוריים:חשמל. להלן "הרשות") להחלטה. אבל – רוח שונה מאוד משמש כמקור אנרגיה. אין שוייון בין הרוח במקומות שונים בארץ. בשמש – הקרינה ברמת הגולן לא מאוד שונה מזו שבתל אביב. ברוח – ההבדל יכול להיות פי 2. מכאן – שהתעריף הוא זה שיקבע איפה ינצלו רוח ע"י טורבינות רוח קטנות (ביתיות או עירוניות). שימו תעריף נמוך – ורק במספר מקומות מצומצם יעשה בהם שימוש. השוו את התעריף לזה שנותנים לפוטוולטאי – ויהיה ניצול רב יותר של המשאב הנקי והמקומי הזה! מכיוון שעשו בחכמה ברשות, ונתנו תעריף על אנרגיה המיוצרת בפועל, ולא על מתקני ייצור, לא נגיע למצב שבו מותקנים טורבינות במקומות שבהם הם לא ייצרו חשמל – כי זו תהיה התאבדות כלכלית! אז אין סכנה בקביעת תעריף גבוה. להפך, תעריף נמוך יצור הפליה מיותרת. אין סיבה להפלות בין טכנולוגיות שלא על בסיס ערכי. אם יש תעריך פר קוט"ש – ויש סכום שנקבע מראש על פני תקופה מסוימת – אנו נקבל את הקוט"ש הנקי הזה בכל מקרה, וכאן כוחות השוק יחליטו על מה מתאים יותר, ולא החלטה שרירותית של הקטנת התעריף לטורבינות רוח קטנות לעומת פוטוולטאי. בעיני, גם עצם העובדה שהתעריף מפלה בין הטכנולוגיות הסולאריות השונות (פוטוולטאי ותרמוסולארי) הוא מיותר לחלוטין. אם יש הגדרה – למשל ביתי עד 15 קילוואט, ומסחרי עד 50 קילוואט, ומחיר אחיד פר קוט"ש – אז למה להגביל טכנולוגיה? מה – יש למישהו ברשות פטיש לסיליקון כחול?? זה יפה, אני מודה. אך אין לזה בלעדיות.
- ההגבלה על 50 קילוואט ב-10 מטר לשניה כגודל מקסימאלי של "טורבינת רוח קטנה"
שוב – הגבלה שרירותית. בפאנלים פוטוולטאים אין לגודל המדויק שמגבילים משמעות מבחינת המוצר. הרי המערכת מודולרית ומורכבת מפאנלים ביחידות של 100-200 וואט, שמחוברות יחדיו להגיע לגודל הרצוי. לא כך הדבר בטורבינות רוח. פה מדובר במוצרים שמגיעים בגדלים קבועים, ובלאו הכי – התפוקה אליה יגיעו בפועל – תלויה ברוח! לכן ההגבלה צריכה להיות גדולה יותר, שכן היא תמנע ממוצרים מסוימים להכנס לתעריף, מוצרים כלכליים יותר בד"כ, ולא זו המטרה.
- הוא יכנס לוואקום הן מבחינת היתרי הבניה, והן מבחינת נתוני הרוח החשופים לציבור.
בלי לעשות משהו לגבי שני הנושאים האלה – תהיה פה חומה בירוקרטית, וחומה של ידע חסר. את החומה הבירוקרטית אפשר להסיר רק ע"י הגופים הממשלתיים האמונים על הנושא. משרד התשתיות, משרד הפנים והרשות צריכים ליצור מפגשים בהקדם, בין יזמים ובעלי ענין, תושבים ואנשי סביבה על מנת להגיע לנוהל שהוא יותר מצומצם מהרגיל, ולא מביא למצב שכל מי שרוצה להרים טורבינת רוח קטנה צריך להמתין חצי שנה לוועדה ולהגיש טפסים שעליהם עורך דין יגבה כמו הטורבינה, ומצד שני כמובן חייבים לאפשר לכל התושבים באזור (טורבינה קטנה חברה – מדובר על 12-18 מטר בכל זאת. לא מגדל אייפל) להכיר את המיזם ולהביע דיעה (ולהצתרף, ולהתקין ביחד טורבינה גדולה יותר שתקטין עוד יותר את הזיהום!) . את חסר הידע צריך ורצוי לפתור גם כן מהצד של הממשל. ישנם נתונים רבים שאינם גלויים לציבור, וחלקם פשוט עדיין לא הוצאו כמפה מסודרת כמן מפת הרוח של הנגב והערבה. בכל מדינה שבה מעודדים את התושבים להתקין טורבינות רוח קטנות לייצור חשמל ע"י תמריץ כספי, דואגים ליידע אותם בנתון החשוב מכל פה. מהירות הרוח הממוצעת באזור שלהם. זוהי אינדיקציה ראשונית, אך הכרחית. בלעדיה – אין לנו מלבד זקני צפת. והם חכמים, אבל הם לא עמדו שנה על עמוד של 20 מטר, עם סבתא 10 מטר מעליהם, והוציאו אצבע כל שניה, מרחו ברוק ומדדו את הרוח. אז אנחנו צריכים מפה מסודרת, לכל הארץ, כדוגמת זו. למעשה, צריך פתרון מקיף שנותן את כל המידע לצרכן ואף משווה בין מוצרים. ואנחנו צריכים גם עזרה עם השלב השני – מדידה נקודתית. תוכנית השאלת מדי רוח כמו זו – תהיה נהדרת.
והנה – עכשיו סוף סוף, הגענו לעמק השווה עם האנרגיה הסולרית – אנו יודעים מה המשאב, ויכולים להעריך את הכלכליות של התקנת טורבינת רוח במקום מסוים. אם לא מתכוונים להגיע לעמק השווה, ברור שצריך לפצות על זה בתעריף – ויש לכך התיחסות בפרוק המחיר לקילוואט מותקן במסמך שהוצע לשימוע – אבל אז התעריף יהיה כמובן גבוה יותר מחברו הפוטוולטאי!
אי התיחסות לשני הסעיפים האחרונים, כמוה כזריקת מצוף לאדם אבוד בלב ים ללא דרכון. אין לא מושג לאן לשחות, וכשהוא כבר מגיע – אף אחד לא נותן לו להכנס…
הסיור החל במפגש בקצרין, שכלל שיחה עם מהנדס העיר קצרין, אבי זעירא, יהודה גליקמן מאגרולן, משה שטרית ואביעד מהרשות, ואלי וזוהר מחברת windflex. המשכנו לאתר של אבי זעירא באלוני הבשן, שם עומדת טורבינה של 250 קילוואט על מגדל מסבך, ולידה טורבינה קטנה – בעצם בתחום הנמוך של ההגדרה "טורבינות קטנות" – של 2 קילוואט, שלא הסתובבה כי היא עוד לא חוברה למצברים ולכן היתה עם הברקס בזמן הסיור. בוידאו למטה, שלא שומעים בו כמעט דבר בגלל הרוח, אפשר לראות שלמרות הברקס הטורבינה מסתובבת באיטיות! זה אינדיקציה לרוח מאוד חזקה. מדובר בברקס חשמלי, כלומר קיצור של כל הסלילים. במצב כזה כח העצירה יחסי לזרם שנוצר, כך שהטורבינה אף פעם לא תעצור לחלוטין, כי במצב עצירה אין זרם! אבל מאוד מאוד קשה לסובב אותה. אני מצרף את הוידאו, כי עדיין אפשר לשמוע כמה קטעים (תצתרכו להגביר, אבל בלי אוזניות או שרעש הרוח שיופיע לפתע יהיה חזק מדי). את הסיור סימנו בחוות הרוח של מי הגולן בתל עסניה. אבי מספר על הבירוקרטיה המטורפת, שמתיעלת משנה לשנה, ולכן משנה לשנה קשה יותר לעשות משהו…
קודם כל – ברכותי לנועם אילן על כנס מרשים ומלא עד אפס מקום בישראלים, אירופאים אמריקאים ושאר שוחרי אנרגיה נקייה שבאו, דיברו והקשיבו, ושידרו אלומה רחבה של אופטימיות סולארית מאילת שאני מקווה שתשטוף את כל ישראל.
זו לא הפעם הראשונה שאני משתתף בכנס ישראלי בנושא אנרגיות מתחדשות. גם בשדה בוקר 2005, ובכפר במכביה 2006, נאמרו דברים. אבל הפעם אני חושב שהיה משהו שונה. לא היה אחד שהשתתף בכנס הזה שלא הבין שאנרגיה סולארית הולכת להיות חלק חשוב ומרכזי ממקורות האנרגיה לחשמל (ותחבורה חשמלית בהמשך) בישראל. השאלה הגדולה – מה התוואי הנכון להגשים זאת. הנה וידאו שצילמתי בתערוכה, וערכתי עם כמה הערות רלוונטיות (מה שנכנס). למטה סיכומים מההרצאות והפורומים השונים.
פוטוולטאי בארץ -
מאז שפורסמו התקנות של הרשות לשרותים ציבוריים חשמל (מעכשיו – הרשות) שקבעו תעריף של 2.01 ש"ח לקוט"ש פוטוולטאי (PV) עבור תחנות קטנות (מתחת ל-50 קילוואט עסקי, ועד 4 קילוואט עבור התקנה ביתית ללא תשלום מס, או עד 15 קילוואט עם תשלום מס) ביוני האחרון, הותקנו כ-750 קילוואט של מערכות, וקמו יותר מ-30 חברות התקנה בארץ, לעומת ה-5 שהיו קימות קודם לכן. הרשות ציפתה ליותר, וציפתה בין השאר לשותפויות שיקומו בין חברות התקנה ומקורות מימון, שיאפשרו לאזרחים לקבל הלוואה בתנאים מועדפים עבור ההתקנה. זה לא קרה, ו-40 התקנות שיחדיו מגיעות ל-750 קילוואט מומנו רובם מכספם הפרטי של החברות והאזרחים הפרטיים. התקרה של התעריף היא כ-50 מגאוואט, אז הדרך עוד ארוכה. מה עוד הפריע, מה בעצם מנע מהשותפויות האלה לקום? הניתוק בין התעריף היפה (אם כי יש שיאמרו נמוך מדי) לבין הבירוקרטיה של ההתקנה – מאז שיצא התעריף נלחמים המתקינים מול הראשויות השונות לאפשר התקנות, ושלא יווצר מצב אבסורדי בו הרשות המקומית לוקחת מס התקנה הנוגס בתעריף…
Utility scale solar in Israel – בפאנל שיום השני, שעסק בדרכים להקמת תחנות סולאריות בקנה מידה גדול (utulity scale) בארץ, ציטטתי את ערן פולק ממשרד התשתיות אומר "תכריחו אותנו להצליח". הגישה הזו גם בקעה מפיו של משה שטרית מהרשות, כשדיבר ביום האחרון על התעריך החדש לטורבינות רוח קטנות. למה הוא מתכוון?
כשאנחנו חושבים על הפקידים של ממשלתנו, יושבים להם ומקבלים החלטות, קל לקבל את הרושם שיש כאן ניתוק. אבל ערן אומר לנו – דוקא אין. את ההחלטות שלו הוא מקבל לפי הוראות השר האחראי על המשרד, והוא מושפע ועוד איך מפניות הציבור. כשפקיד בכיר אומר "תכריחו אותנו להצליח", אני מבין שיש ברכה בעמלנו. אני מבקש מאנשים כבר זמן רב לשלוח מילים למשרד התחבורה לגבי תקינה של אופניים חשמליים, ולא תאמינו כמה זה עזר. בימים אלו מסימים במשרד התחבורה לדון בנושא, ותצא בקרוב בשורה בענין. זה לא היה קורה בלי העצומה והפניות של רבים ממכם אל המשרד. כך גם, בכל הרמות כמובן, בנושא האנרגיות המתחדשות והחלטות ממשלה. קבלת החלטה על תעריף מושפעת מאוד מהדיאלוג בין המשרד לבעלי ענין – אנשי עסקים בתחום, ואזרחים מהשורה, כמו גם מהשר האחראי, שהוא בתורו מושפע כמובן מהציבור.
אם אתם מחפשים רעיונות איל עוד להשפיע – אופנן רשם לנו כמה עצות בתחום אחר.
לאחר שפואד ירד מהבמה, מספר לנו על התכנית הישראלית ל-10% חשמל מתחדש עד 2020, התחלף הפאנל באנשי חזון נוספים, שרואים אף יותר רחוק. דר' קן זוויבל, מומחה ל-thin film PV, ושם דבר במדיניות אנרגיה מתחדשת, תיאר את המקום של רכבים חשמליים מוטענים ע"י תאים פוטוולטאים (או אנרגיה מתחדשת כלשהיא) בהחלפת הבנזין והסולר המזהמים. תכנית זו תאפשר עצמאות אנרגטית אמיתית לארה"ב (עבורה נכתבה התכנית הנ"ל). דר' זוויבל שיחק עם מספרים, והראה שהבטריה היא עקב האכילס עליה צריך לעבוד על מנת להפוך את החזון למציאות. הוא הזכיר את הפרויקט הישראלי הידוע של שי אגסי כאחד מהאפשרויות להגשים זאת. היום, לפי דר' זוויבל, לוקח 7 שנים להחזיר את עלות המצברים ברכב חשמלי, ואח"כ הרכב מרוויח כסף בהשוואה למקבילו הבנזיני.
דר' זוויבל גם נתן פרספקטיבה חשובה על נושא השטח שתופסת תחנה סולארית לעומת מקבילתה הפחמית (נושא שעלה רבות בכנס), או ההידרו אלקטרית. אם תקחו את כל השטח שהוצף בארה"ב, על מנת לספק 7% מצריכת החשמל ע"י תחנות פוטוולטאיות, ותכסו אותו בפאנלים פוטוולטאים בנצילות 15% (אופיני היום), תוכלו לספק את כל החשמל של ארה"ב! מדובר בכ-1% משטח ארה"ב בלבד. לעומת זאת, אם נחשיב בשטח התחנה הפחמית את השטח הדרוש בשביל המכרות הפתוחות (open pit mines), מדובר בשטח דומה לתחנה פוטוולטאית בהספק זהה.
תעריפים לטורבינות קטנות -
לנושא זה יש לי נגיעה ישירה, מכיוון שאני ביקרתי ברשות לפני זמן מה ונפגשתי עם משה שטרית, לגבי נושא זה בדיוק. התעריף שנתנו (יהיה סופי רק במרץ, ויתכנו שינויים) הוא יפה מאוד: 1.60 ש"ח לקוט"ש עבור טורבינה ביתית (עד 4 קילוואט או 18,000 ש"ח רווח מייצור חשמל בשנה) ו-1.25 ש"ח לקוט"ש עבור טורבינות גדולות יותר, עד 50 קילוואט (מה שהוא למעשה עדיין בקטגוריה של טורבינות רוח קטנות). התעריף יפה, אך כמו בתעריפים לפוטוולטאי חסרה בו ראיה רחבה, ולכן תעריף זה לבד לא יספיק כדי לעורר את השוק.
מדובר בשני נושאים מרכזיים:
אישורי בנייה וייעוד קרקע -
כדי להרים מתקן לייצור חשמל נקי, ובטח אם מדובר בטורבינת רוח העומדת על תורן גבוה, יש צורך באישור בניה מהרשות המקומית. על מנת שהתעריף הזה יהיה רציני, צריך לכל הפחות להוביל מהלך ארצי, ולהקים גוף שילווה ויכוון כל יוזמה מהרצון של האזרח/חברה ועד ההקמה. ילווה מול הרשויות ויעזור עם כל האישורים הדרושים. הבירוקרטיה הרגה עד עכשיו חוות רוח הרבה יותר כלכליות – אם לא יעשה כלום, היא גם תהרוג את היוזמות הבאות. למעשה, צריך, במסגרת תוכנית אנרגיה לאומית, לשנות ייעוד קרקעות, ולהגדיר את האזורים עם משאבי הרוח והשמש העיקריים בארץ לאזורים המיועדים לטורבינות רוח או חוות סולאריות ובכך לסלול את הדרך ליזמים.
מדידות רוח -
אין מפת רוח מסודרת, אמינה ומפורטת של ישראל. יש את מפת אזור הדרום, שגם עליה ישנם הרבה טענות שכן היא התבססה הרובה על מדידות שלא נעשו בגובה המתאים, ולא נעשו בשני גבהים כך שגם אין את גרדיאנט שכבת הגבול שקריטי כשרוצים להשליך מדידה מגובה 10 מטר לגובה 25 למשל.
ללא מפת רוח בסיסית, אין למתקין הפוטנציאלי את הכלי הבסיסי כדי להעריך אם החלקה שלו מתאימה לנניצול אנרגית רוח.
שני נושאים אלה גדולים יותר מהרשות, וצריכים לבוא ממשרד התשתיות והאוצר. התעריף יפה אך לא מספיק.
הראיה שלי אגב, היא שלא צריך להפלות בין טכנולוגיות. למה התעריף ל-PV שונה מהתעריף לרוח? המטרה היא חשמל נקי, והתקנה טובה. אנו לא רוצים לעודד טורבינות רוח איפה שאין רוח, ופאנלי PV שיושבים בצל הבנין. לכן, התעריף הוא עבור האנרגיה המיוצרת, ולא מענק להתקנת הטורבינה/מתקן PV. אבל ברגע שנקבע התעריף, והטכנולוגיות הן כולן נקיות ומתחדשות – למה להפלות בין קוט"ש נקי לקוט"ש נקי? אם כבר להפלות, אז בעד טכנולוגיה ישראלית. וכאן – האבסורד הוא שהתעריפים למתקנים סולריים גדולים (50 קילו עד 5 מגאווט) דווקא מפלים נגד הסולרי תרמי הישראלי, ובעד יבוא של PV סיני…
לסיום סיירנו ב-Aora, מתקן ראשון מסחרי של טורבינת גז מופעלת ע"י שמש מרוכזת, הישר ממכון ויצמן והמגדל הסולארי (אני חוקר במכון בנושא שקשור לכך). העיצוב של המגדל יפה מאוד, והוא עוד דוגמא לשינוי שאדם אחד יכול לעשות. מסתבר, שרצו לשים את הטורבינה והקולט על מגדל מסבך רגיל, מאלה שצבועים האדום ולבן לסרוגין. אחד מחברי הקיבוץ שמע על כך, והזדרז לחדרו, שם תוך 3 דקות סרטט איזה סקיצה ורץ איתה חזרה למשרד ההנדסה. כמובן שהסרטוט שופר, אך על בסיסו ובהכוונתו האדריכל חיים דותן תכנן משהו יפה בהרבה.
כרגיל, התרגום של מרום גולן לוקה בחסר. הילדים של מחר, לעומת זאת, מציג בצורה מושלמת חלק מהבעיות של העולם הקפיטליסטי והמבולבל הזה. התקווה. התקווה, מגולמת ע"י תינוק בעולם עקר, עולם ללא ילדים זה 18 שנה, בו לא נשמע צחוק ילדים או בכי תינוק. עולם בו איילים מטיילים בחופשי בבית הספר המוזנח, חסר החיים. בתוספות המצורפות לסרט, ישנו קטע בן 27 דקות עם הכותרת " האפשרות לתקווה" (the possibility of hope במקור, כמובן שזה לא התרגום של מרום גולן) לפחות ב-DVD בו אני צפיתי, וניתן לשמוע בו את נעמי קליין, Slavoj Žižek, James Lovelock, sociologist Saskia Sassen, human geographer Fabrizio Eva, cultural theorist Tzvetan Todorov, and philosopher and economist John N. Gray .
הקטע מתמצת את מה שהסרט מצליח להעביר בצורה כל כך טובה. איך איבדנו את התקווה. התקווה למשהו טוב יותר. ואיך, אנו מסוגלים להתאחד סביב אותו דבר אחד, שמחבר את כולנו – יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, חרדים, נוצרים, מוסלמים, אפריקאים, אירניים, אמריקאים. ילדים. ילדים הם התקווה של כולנו. אחת הסצנות החזקות, אם כי הצפויות במיוחד, בסרט, כוללת בכי תינוק המשתק חיילים ומורדים כאחד באמצע קרב עקוב מדם. הלוואי שזה היה עובד ככה גם במציאות.
לכו לראות.
אחד החוסרים הכי גדולים בכלים החשמליים הדו גלגליים שאפשר
