חנן נסע ירוק

נועם מעביר קורס בניית טורבינות רוח קטנות לייצור חשמל, לפי המודל של Hugh Piggot שאני המלצתי לו עליו כשהכרנו.
שיטות הבניה של Hugh מוכחות, והטורבינות שלו עובדות בכל העולם. אבל תמיד יש דרכים טובות יותר, או קלות יותר לעשות משהו. נועם כבר הוסיף כמה שיפורים משלו בבסיס הטורבינה – הברזלים שמחזיקים את הזנב והגנרטור, ומחברים בינם לבין המגדל. בלהבים, נועם עבר לאחרונה לייצור להבים מצינורות PVC גדולים. בוידאו תראו את הטורבינה של נועם, לפי התכנון של Hugh אך עם להבי PVC.

אני לא אוהב PVC. לא אחד מהחומרים היותר ידידותיים לאדם ולסביבה. את הכתבה הזאת אני ממליץ לא לקרוא לפני השינה למשל. היא מספרת על מפעל PVC בישראל שנסגר זה מכבר. PVC הוא פשוט לא פלסטיק ככל הפלסטיקים. הוא בטח לא לבד, אך בתור חומר כה רעיל לייצור ולשימוש הוא הכי נפוץ שיש. מכרטיסי אשראי עד צינורות ביוב ופרקטים, בכולם אחוז מסוים או 100% PVC. אפשר להבין את המתכננים. מדובר בחומר עם תכונות מכניות טובות, ומאוד קל לעבד אותו (לחתוך, לשייף). הבעיה הקטנה היא שהמונומר ממנו הוא עשוי, הוניל כלוריד (VC) הוא חומר מסרטן ידוע, ומכיון שתהליך הפילמור אף פעם לא מלא, תמיד ישארו מונומרים רעילים בתוכו. זה מה שנקרא "טעם של פלסטיק" (או ריח של פלסטיק, אפרופו ריח של מכונית חדשה וכדומה). אך להבדיל אלפי הבדלות מהריח של המכונית החדשה, או הבגד מהבד הסינטטי החדש שיוצאים מהאף כמו שהם נכנסים, או טעם הלואי של בקבוק הפלסטיק (PET) שיוצא כמו שהוא נכנס, הוניל כלוריד ישאר ברקמות השומניות ויגרום לסרטן. למה לכרוך דבר יפה כמו טורבינת רוח במשהו כה הרסני כמו PVC?

אם הצינור נזרק לפח – אני מסכים שיש פה שימוש חוזר מצוין. אך לייצר להבים מצינור PVC חדש זה משהו שאני לא יעשה אף פעם. וכך כמובן אם כל חומר שאגלה כמסרטן וממית.

אז ביום שבת עשינו להב מעץ. העץ – אורן קרוליינה, משאב מתחדש, מגודל ביערות המיועדים לכך. הנה שלבי העבודה (הרבה יותר מפורט באתר של יו כמובן).

העץ הגולמי, ישירות מהאתר.

נועם חותך את הצורה הכללית – מבט העל של הלהב. טרפזי, עם מגרעת של 120 מעלות בשורש לחיבור 3 להבים יחדיו.

יצירת הפיתול. כל העץ שנעלם בין התמונה הזאת לקודמת, אחראי על הפיתול של הלהב. את הורדת העץ עשינו עם מקצוע חשמלי של bosch, מקצוע ידני, ןכלי האהוב על נועם – הדיסק החשמלי הידני. מדובר בפיתול טרפזי, זהו החלק של הלהב שפונה אל הרוח.

זה אני מנקה את המקצוע הידני תוך כדי עבודה. אני עדיין מרגיש את השרירים בידיים…

נועם מביט אל הלהב בסיפוק. אחרי יום של עבודה, הלהב מקבל צורה של פרופיל אווירודינמי אמיתי (NACA 4415), כשהשורש עדיין מלבני, כמו קורת העץ המקורית.

והנה, כך נראת הטורבינה של נועם עם להבי ה-PVC מבעד לעדשת ה-iphone שלי. זמן הצילום ועיבוד התמונה האיטי של ה-iphone, תוך כדי שהלהב מסתובב מהר ברוח העזה של השבת האחרונה, יצר תמונת ראי עקומה ומגניבה.

יש הרבה רעיונות מגניבים שמסתובבים, על איך לעשות חשמל נקי. אני מת על זסלבסקי וארובות השרב, מעריץ את רעיון התחנה הסולארית בחלל, אבל הרעיון ששבה אותי הכי הרבה הוא טורבינות הרוח בגובה רב, המיועדות לתפיסת רוחות הסילון.

רוחות הסילון, הם אותם רוחות, הנוצרות בתווך שבין שני תאי האדלי. האינטרקציה בין שני הזרימות האלה, יוצרות הפרעות וגלים, שהם למעשה אותם רוחות סילון. הרוחות נמצאות גבוה. ממש גבוה. בין 10-15 ק"מ מעלינו. מה שיפה איתם, הוא שהם יחסית קבועות (מחזוריות, באופן עונתי שניתן לחזות), ושהן חזקות. כמה חזקות? שעה וחצי הבדל בין טיסה לארה"ב ומארה"ב.

זה הרעיון הראשון שהדליק אותי. האתר שלהם לא השתנה הרבה ב-4 שנים האחרונות, הפעם האחרונה ששלחתי להם קורות חיים. הוא השתנה בפרט אחד מהותי – הם עכשיו מוכרים חולצות עם הלוגו! קצת מגוחך לטעמי, אבל הי – אם זה עובד זה עובד. ואולי זה רק להרגיע את כל אותם נלהבים (כמוני) שביקשו לעזור.

את החברה האלה ראיתי לפני כמה חודשים, ובעצם היה פרויקט אחר דומה שרץ באיחוד האירופאי והיתה לו אחלה סימולציה ווידאו כבר לפני כמה שנים. הוא כבר לא קים, אבל יש ניסוי אחד בעמוד הזה.

אני כבר שנים מת על הרעיון הזה. מדובר בכמות אנרגיה ענקית, במשאב די קבוע. התוצאה תהיה אלפי חוטים שיעלו למעלה עד לגובה רוחות הסילון, וינהגו עפיפונים. העפיפונים ימשכו אחריהם את הגנרטור, ויסובבו אותו ב"גלסים" שיעשו (למעלה למטה, מסלול 8 שכזה). הפתרון של לשים את הגנרטור למטה הוא קפיצת מדרגה, שכן ברעיון הראשון הכבל לא רק צריך להיות קל מספיק כדי לא להכביד משמעותית על העפיפון (ולגנוב מהדחף שהוא מייצר לא לטובת סיבוב הגנרטור) וחזק מספיק לעמוד במתיחות שנוצרת הן מהדחף של העפיפון והן מהמשקל העצמי, אלא גם להעביר חשמל בלי הרבה הפסדים! אפשרי אך מטורף! הם אולי עוד יצליחו, ויניבו סביר להניח כמה פריצות דרך בדרך… אבל העפיפונים עם גנרטורים על הקרקע פשוט יותר נכונים הנדסית. אתמול ראיתי TED של Saul Griffith, וחזרה לי ההתלהבות. כל כך התלהבתי, ששלחתי להם קו"ח. זה פשוט רעיון מעולה. מעולה!

בקורס תלמדו איך לבנות טורבינת רוח קטנה לייצור חשמל, מא' עד ת' , ע"י נועם דותן ואלעד אוריין, להם עזרתי בקורס שהועבר בסכנין לפני מספר חודשים. המחיר של השתתפות בקורס הוא 2000 ש"ח, ולא 2500 כפי שמופיע ב-pdf.

שנים נסעתי על אופניי הרים מתקפלים. לפני שהתחלתי ללמוד בטכניון, ב-2002, הגעתי למסקנה שהדרך הכי נוחה להגיע מהטכניון לבית הורי בבני ברק, תהיה עם רכבת ואופניים מתקפלים. המסקנה הזו נבעה מכמה מחשבות – התדירות של הרכבת ידועה, והיא עומדת בלו"ז (הרבה יותר טוב מאוטובוסים, עם פקקים וכדומה) , אני אחסוך כך את מחיר האוטובוס בתוך העיר, האוטובוסים בעיר הרבה פחות קבועים וקשה לסמוך עליהם, ועם אופניים אני יודע כמה זמן לוקח להגיע, וזה תמיד אותו דבר. מכיון שהטכניון נמצא בראש הכרמל, ותחנת הרכבת למטה, החלטתי שאצתרך אופני הרים מתקפלים, ולא אופניים עם גלגלים קטנים. התוצאה הסופית היתה אופני הרים מתקפלים של Montague.

אופניים מעולים. היו בבעלותי 4 שנים ונהנתי מכל רגע.
אבל אתמול, למדתי שגם אופניים מתקפלים עם גלגלים קטנים יכולים לעלות את ההר, ובכיף. ה-montague נגנבו לי לפני 3 שנים, ומאז אני חסר אופניים מתקפלים, חוץ מאופני הרים dahon מתקפלים, שלא קרובים בכלל לאיכות של ה-montague, בנוחות הקיפול ובתכונות הרכיבה. הנה תמונה עדכנית -

ל-dahon יצא לאחרונה דגם משוכלל יותר, אך הוא לא מיועד לקיפול בכניסה לרכבת, אלא יותר לקיפול לשם הטסה או הכנסה לרכב לסחיבה לשטח. אז מה, אחי התאום רכש את אחד הדגמים בהם dahon מתמחים – אופניים מתקפלים עם גלגלים קטנים. מכיון שהיה לי חמישי-ששי עסוק, ולא רציתי לקחת אוטו, אז סחבתי לו אותם. מדובר ב-dahon speed, 7 הילוכים, 20" , 12.5 קילוגרם. האופניים מתקפלים בקלות מעוררת התפעלות, דקה – ללא אימון קודם – והם בתוך הקייס, שגם הוא מתוכנן כך שאפשר יהיה להכניס את האופניים המקופלים לתוכו בקלות, בלי ריצרצים או שום דבר בסגנון.

הנקודה הראשונה לה נזקקתי לאופניים, היתה נסיעה מתחנת הרכבת בנתניה, לפרדסיה, למשרדים של סולארפאוור לפגישה של הקואופרטיב. 7.5 ק"מ, כביש שטוח – קלאסי. ההילוכים מתאימים לכ- 30-25 קמ"ש בנוחות, קצת נמוך יותר מהילוכים של אופניי הרים. אבל ביום ששי יצא לי לבדוק אותם בחיפה, ולהפריך את ההגיון שגרם לי לקנות אופני 26" מתקפלים לפני 7 שנים. העברתי הרצאה בביה"ס ליאובק, ואחריה נסעתי לטכניון. מדובר ב-45 דקות של עליות וירידות. קריעה. למרות תנוחת הרכיבה הזקופה – מאוד נהניתי מהרכיבה. הניסיון הזה חיזק אצלי את ההבנה שהזוג המתקפל הבא שלי יהיה עם אופני 20".

ובלי קשר בכלל, ראיתי עכשיו TED נהדר של ישראלי שמלמד ב-MIT, פרופ' דן אריאלי, מחבר "לא רציונאלי ולא במקרה" שאמור לצאת בקרוב בתרגום לעברית (מצחיק, לא?). בהרצאה הוא מדבר על התמצית של מה שלמד מניסיונו במחקר על קבלת החלטות ורמאויות קטנות, שהתחיל מניסיונו הכואב כחולה עם כוויות בכל גופו, שהתמודד עם השאלה "איך הכי פחות כואב להוריד פלסטרים מכוויות?"

קודם כל, אני מבטיח לא לזרוק תמונות ללא הסבר בבלוג הזה. פשוט חשבתי שהתמונה מדברת בעד עצמה – ג'יפ סמוראי שעושה 6 ק"מ לליטר, סוחב פאנל סולארי ששיך לאופניים חשמליים שעושים שווה ערך של 140 ק"מ לליטר…

למה סחבתי אותם? הסיפור הולך כך:
פעולה ירוקה הזמינו מערכת סולארית (פאנלים + מצברים + בקר טעינה + ממיר ל-220 וולט למכשירי חשמל רגילים) מדרור צחורי ויובל שנברג לפני מספר שנים. המערכת יועדה לארועים אקולוגיים, פסטיבליים ולכל דורש. אבי לוי מפעולה ירוקה הוא פילנתרופ גאה וכך ראה את המערכת. דרור ויובל בנו מערכת פשוטה, שכל אחד יכול להרכיב ולתפעל. כל זוג פאנלים יושב בתוך מארז עץ, שנפתח ונעמד. מדובר על 3 מערכים (או 5? לא זוכר) של 160 וואט כל אחד. מערכת לתפארת.
לפני חודש התחיל ה-walkAboutLove , וערן סולבציק שאחראי לתאורה בחניונים הלווה את רוב המערכת של פעולה ירוקה, בתמורה להבטחה לאבי לוי שאני אשלים את החסר בעזרת העגלה הסולארית שלי. אז אתמול עמדתי בהבטחתי, ובשביל זה העלתי ביום שבת את העגלה הסולארית משדה בוקר שם שכנה בגלל ההרצאה שהעברתי. ללא נגישות לרכב אחר, נאלצתי לפנות לג'יפ סוזוקי הישן של אביה של יערה, מפלצת מסריחה שמכניסה חצי מהאגזוז לתא נוסעים. זו התמונה בפוסט הקודם, בכל מקרה.

ההפעלה היתה מגניבה. הנה מבט על המערכת לפני שהילדים (600 ילדים מבתיספר של הרשת הירוקה) השתלטו עלינו:

לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה. בצד שמאל המערכת של פעולה ירוקה (ה-160 וואט שלא הושאלו ל-WalkAboutLove). בצד ימין העגלה שלי (120 וואט). ומימין לה – התנור שמש! הראתי אותו פה באיזה פוסט קודם. צלחת פארבולית, מורכבת מחלקים, פלסטיק עם ציפוי מראתי, מאוד מקצועי – חברה קנדית (solar sizzler), כ-600 ש"ח כולל משלוח. זה בא ללא מעמד, אבל עם תוכניות לבניית מעמד מתאים. אז השבוע בניתי אחד, בבקרים ובערבים אחרי/לפני מפגשי הקואופרטיב/מחקר במכון. הנה התנור בפעולה, מטביע חותם על ילדי הילדים (ובשאיפה על מוחם):

היה יום מעונן, והילדים עברו קבוצות קבוצות, אז חלק ראו שריפה של עץ עם התנור, וחלק שמעו על כך. המוקד די קרוב, אז אין חשש לעיוור עיניים.

בתמונה למעלה כל הילדים מנסים לשרוף עלים. למצוא את המיקום המדויק של המוקד זה מאתגר.
המטרה היא כמובן לבשל עם השמש, אבל לא הגעתי מוכן לכך.
עוד משהו שהצטערתי שלא הבאתי זה את הגיטרה החשמלית שלי. עם החשמל הסולארי הפעלנו שייקרים ועשינו שייקים מפירות. בשביל זה קניתי לי (טוב, זה פשוט היה תרוץ) ממיר סינוס נקי 350 וואט. לשייקר זה היה גבולי (400 וואט), אבל הסיבה שהשקעתי בממיר סינוס נקי היא שכששמים מוזיקה שומעים טוב את ההפרעות של ממיר דמוי סינוס. ואחד הדברים המדהימים עם סאונדף זה הרגישות המדהימה של האוזן שלנו. ב-400 וואט של השייקר יכולתי לעשות מוזיקה שתקרע או עור התוף שלי ושל הילדים בקצה היער… טוב נו, פעם הבאה.

עומר ברק – אתה אידיוט! הרשת לנו לקרוא לך ככה בכתבה המפוקפקת שפרסמת היום ב-24 שעות של ידיעות, ומה אומר לך – אתה ממש ראוי לתואר. מזל שאודי עציון קיבל איזה מסגרת להכניס קצת פרטים אמיתיים בריבוע פינתי בכתבה.

אופניים חשמליים יכולים להגיע לאותה מהירות שאופניים רגילים מגיעים אליה, ושוקלים אותו דבר. סכנה בטיחותית?! אותו דבר כמו אופניים רגילים, אותו דבר. כלומר, כפי ששמעת אותי אולי מציין היום בבוקר בתוכנית בוקר של אברי גלעד, אתה יכול להכנס במישהו, בעמוד או במשאית עם כל זוג אופניים. עם מנוע חשמלי, או מנוע אנושי. הפתרון לכך ידוע, אך לא ממומש – והוא נקרא שבילי אופניים. צריך עוד ועוד שבילי אופניים, גם על חשבון תחבורה פרטית, ותוך כדי יצירת נתיבים ייעודיים לתחבורה ציבורית בכל גוש דן, חיפה ועוד שאר הערים והעיירות בארצינו הפקוקה והמזוהמת. אופניים חשמליים, או רגילים, מסוכנים במידה והרוכב עליהם מסוכן. במקרה שלך – אני מציע שתמנע, ותיקח אוטובוס.

התראינתי הבוקר לתכנית של אברי גלעד על אופניים חשמליים, הנה הקטע (עם פתיח לא קשור, עריכה מעפנה מצידי) -

המשך היום לא האיר לי פנים כל כך. נסעתי לאקומוטורס לקחת את הטוסטוס – החלפתי לו מצברים סוף סוף (3700 ק"מ,2600 ש"ח – יקר בהרבה מהמצופה (1500) עקב מחירי עופרת גבוהים כנראה, חשבון כלכלי עדכני בפוסט הבא). הגעתי ב-9:30, חיים עוד לא הגיע, צריך קבלה הרי, אז מכיוון שבאתי עם אופניים (אולפני רשת ברחוב הברזל), אחלטתי לשים אותם ליד תחנת הרכבת ולחזור ברגל (עזריאלי). הלכתי בכביש שממשיך ממזרח לעזריאלי, צמוד לאילון. יש שם את תנובה (או מפעל אחר), ולתנובה יש מלגזות. ואחת מהם עמדה בניצב, על המדרכה, עם המזלג בגובה המצח שלי. אני דיברתי בפלאפון (שימו לב למוסר ההשכל), ולמרות צעקותיו מחרישות האוזניים של המלגזן, פשוט נכנסתי בקצה הליכה עם המצח במזלג פלדה של המלגזה. למלגזה שלום.

באקומוטורס אח"כ היה לי עוד כמה דקות להרוג תו"כ שחיים דיבר עם לקוח, אז הסתכלתי במחירון – מגניב לראות שיש כלים חשמליים!

למי שלא ראה היום ידיעות אחרונות, פורסם שם שהוועדה של משרד התחבורה בדבר התקינה של אופניים חשמליים הוציאה סיכום סוף סוף, והוא חיובי! מופז מאשר לנו להצטרף לעולם הרחב (סין למשל). אמנם מדובר בתקנות הארופאיות, כלומר 25 קמ"ש ו-250 וואט מנוע, אבל הי – קודם היה לנו 0 קמ"ש ו-0 וואט מנוע. אז כמו שהדיקן הקודם של הפקולטה לאווירונאוטיקה (וחלל, וחלל…) בטכניון היה אומר – גדלנו פי אינסוף!

ההתחלה, כמו הרבה דברים, היתה מאיתנו (ראו הלינק הראשון).
תודה לכל מי שחתם את שמו בעצומה שדודי התחיל ואני פרסמתי. אפשר לשנות!

עכשיו "רק" נשאר שיאשרו זאת בממשלה. יותר בירוקרטיה מכל דבר אחר, בטח באזור ה-4 חודשים.

בכנס האנרגיה המתחדשת באילת לפני שבועיים, פגשתי מישהו, שהוריד את הגיל הממוצע בכנס אף יותר מסטודנטים שכמותי.מדובר בבחור לפני גיוס, שראה את ההזמנה לכנס באינטרנט והחליט לבוא (900 ש"ח דמי כניסה לנער לפני גיוס זה מכובד). מסתבר שנתן בילה את שנות התיכון שלו במקום מדהים שנקרה racerocks, שמורת טבע, מן אי קטנטון במפרץ מעל סיאטל, ששיך לקנדה. המקום מופעל ע"י השמש והירח, כפי שתראו בוידאו הזה. הוא למד שם, והתחבר לטבע. נתן – אני מקווה שצה"ל לא יקלקל אותך. שרות קל ו"נעים".

ואם באוקינוס אנו עוסקים – הטד הזה הוא של Sylvia Earle, אוקיאנוגרפית-ביולוגית שהקדישה את חייה לשימור המגוון הביולוגי בים, וזכתה לאחרונה בפרס טד שיעזור לה להגשים את חלומה. על חלומה, בטד בוא היא הציגה אותו -

חידוש יער גשם הוא לא ענין פשוט. לי יצא לעסוק בכך חודש שלם בחיי. ב-2001 נסעתי לאקוודור, להתנדב בייעור מחדש בארגון Jatun Sacha, עץ גדול בשפת הילידים. הגעתי לבילסה, שמורה קטנה שהם קנו, וכמות ההרס והעצים הכרותים היתה מדהימה. קשה להאמין כשאתה מביט על כל הגבעות החשופות, ועל האזורים שמעלים עשן שהיה שם קודם יער גשם משגשג ופורח, עם יותר מאלף סוגי עצים, והמון בעלי חיים ואורגניזמים שונים. אבל הרבה יותר קשה, להחזיר את היער, לאחר שנעלם. את היער המקורי מכנים primary forest, והוא כולל את כל העצים הגדולים כמו המהגוני (אפילו אם אנסה להיזכר בשמות נוספים לא אוכל, מה לעשות, בשבילי זה הכל ירוק עם עלים). מתחתיו יש את מה שמכונה "secondary forest" ,שזה העלים הענקיים והנמוכים יחסית שרואים בכל תמונה מיער גשם. הם מנצלים את שארית האור שעוברת דרך כיפת העצים הגדולים, ולכן צריכים שטח גדול לקליטת שטף השמש. אבל, ברגע שכורתים את העצים הגדולים, בעל הבית משתגע! ה-secondary forest רואה כי טוב, וגדל בטרוף. ועכשיו, אפילו אם נשארו זרעים של העצים הגדולים – הם לא יצליחו לצמוח ללא אור השמש. לכן, מתוך החודש ההוא, אולי יומיים שתלתי עצים. כל השאר – חתכתי כמו מטורף את העלים הגדולים והבשרניים עם המצטה, מומלץ לפריקת מתחים, כדי לתת לאור לעבור.

Wille Smith מספר פה על מתכון ליצירת יער גשם, וכפי שאתם מבינים – זה לא פשוט!