חנן נסע ירוק

חזרתי לי שבוע שעבר מפרדס חנה עם האופניים החשמליים והעגלה הסולרית. הם היו אצל חבר בחודשיים האחרונים, לאחר שהשארתי אותם שם בל"ג בעומר. הנסיעה חזרה היתה חוויה לא מרנינה במיוחד, ואני לא מתכוון לפנצר שתקף אותי אחרי 5 ק"מ בגלגל הימני של העגלה. בהקשר הזה אגב, אם אתם קונים ערכה לתיקון פנצרים, מאוד מומלץ ה-patches ללא הדבק - 30 שניות, ניפוח מלא - וזה תופס!

אז מה הפריע לי בנסיעה הביתה? המכוניות כמובן. והנהגים שבתוכם. אני רוכב לי בצד הכביש, לא מפריע ברוב הקטעים, אך לעיתים ישנו משהו שמפריע בצד הדרך, הרי השוליים תמיד הכי מלוכלכות בזכוכיות ושאריות פגושים אקראיים, ואני נאלץ לסטות קרוב יותר לפס הצהוב, או חלילה להיכנס לתוך צד הדרך האמיתי, יעני הצד השמאלי של הפס הצהוב, היכן שמותר לי ולמעשה שם אני צריך לסוע. כל כניסה כזו מלווה תמיד בצפירות. תמיד. ואני לא נוסע על כביש 6, ו 2 , אלא על כביש 4. זה לא כאילו שיש ברירה אחרת על מנת לסוע מחיפה לתל אביב. צופרים. למה בעצם? מה זה משיג?

יש משפט שמוצמד לתמרורים בצידי דרכיה של ארה"ב, כמו בבוסטון בה ביקרתי לאחרונה. המסר בתמרורים האלה הוא חד וברור "share the road". השתתפו בכביש.
אני לא מאוהדי המנטליות ודרך החיים האמריקאית, בלשון המעטה (חוץ ממך אמא) אבל את זה, הייתי שמח לאמץ. יש דרך אחת. כולנו נוסעים בה.
אנא - תנו לי להשתתף בה.

מכיוון שהארכתי בשבוע את שהותי בארה"ב, התפנה יום שבת לתירות. אז נסעתי לבוסטון.

כשהגעתי למסקנה שלא אוכל לשכור אוטו בשהותי פה, אז בררתי לגבי התחבורה הציבורית באזור בוסטון והסביבה.
ההוסטל שלי נמצא כ-30 ק"מ לבוסטון, והתחבורה הציבורית הטובה נגמרת ברדיוס של 10 ק"מ מלבה של בוסטון. קצת כמו אצלנו. להבדיל אלפי הבדלות, שכאן יש רכבת תחתית, ואחלה שבילי אופניים. מחוץ לבוסטון ישנם אוטובוסים, שתדירותם נמוכה (פעם בחצי שעה או שעה) אך יש עליהם מתקן שאני שמעתי על נפלאותיו כבר רבות, אך עיני לא זכו לראות. מתקן לנשיאת אופניים על גבי אוטובוס! לא מתקן לאופניים מתקפלים (למרות שאלה מתקפלים), לא הכנסת האופנים לתוך האוטובוס, לא הכנסת אופנים גוזלת זמן לתוך תא מטען עם צופר של מכיר חצי כרטיס נוסף לפי מצב הרוח של הנהג, אל מתקן פשוט, ואלגנטי להלבשת האופניים מלפני הפגוש, תוך כדי שהנהג רואה את הרוכב, בתהליך שאורך 15 שניות, וזה רק כי אני לא מיומן ופעלתי לפי ההוראות שקראתי באתר של ה-MTBA…

התהליך: מושכים ידית ומורידים את המתקן, מניחים עליו את האופניים, ומושכים את ידית התפיסה ומלבישים אותה על הגלגל הקדמי. זהו. אני מודה, שהסתכלתי על האופניים בחשש כשנסענו על הכביש המהיר, או (בעיקר) בעצירות פתאומיות, אבל - זה מתוכנן היטב.  כך נראה המתקן מנקודת ראיית הנהג (או הנוסע ליד הנהג) -

על המתקן מקום ל-2 זוגות אופנים, וה-MTBA התקינו אותם לפני כשנה, ומצפים בקרוב לסיים להתקין אותם על כל האוטובוסים והקווים של החברה.

ישראל בשביל אופנים נלחמים כבר זמן רב להביא מתקנים כאלה אלינו, כמו גם לאפשר העלאת אופניים על הרכבת, אך הרשויות ומנהליהן סובלות מקוצר רואי כרוני…

שבילי אופניים ב-Masachussetss Ave. המחבר בין הפרבר הקרוב, Lexington, לליבה של בוסטון:

על המדרכה ליד, מסומן סימון שאוסר על נסיעת אופנים!
זה, לעומת הכסתח של רון חולדאי, שמסמן ברוחב לב שבילי אופניים על מדרכות, ומתעלם מהפתרון הנכון של שביל יעודי לאופניים בצד ימין של הכביש, למשל כמו פה, מצד שמאל לחניית הרכבים. ואני בטוח שגם בבוסטון היו כבישים שבהם הגיעו לפתרונות יצירתיים כדי לאפשר לאופניים הנקיים והחיוניים לתפקוד התחבורתי התקי של העיר להכנס, כמו הפיכת רחובות לחד סטריים כדי לשחרר מקום לשביל, וכדומה.