חנן נסע ירוק

מה עושים יום שלם בבוסטון? טוב, חצי יום, הסתובבתי בחנות של apple ובמספר חנויות אופניים.
אבל לאחר רביצה קלה ב-boston common נכנסתי לביתן התירותי של המקום, ונרשמתי לסיור רגלי לאורך ה-freedom trail.

הסיפורים הקטנים הם תמיד מעניינים.

כיפת בית המחוקקים של מסצוסטס מכוסה לה זהב. יותר ממיליון דולר של זהב אם להיות מדויקים. במקור, אלה היו עלי נחושת, אך מתישהוא זה שונה.
סמואל אדמס, מהבירה המפורסמת, היה פוליטיקאי מכוער ומסריח במיוחד (מסתבר שהתמונה על הבירה היא בכלל של Paul Rivere, גיבור אמריקאי אחר של מלחמת העצמאות - שפשוט נראה הרבה יותר טוב), שהרביץ את אחד מהספינים הראשונים בהיסטורית הפוליטיקה האמריקאית. כל עסקי מלחמת העצמאות התחילו סביב טבח שהתרחש בבוסטון. והסיפור שמוכר לכל אזרח אמריקאי הוא ההתגרות של החיילים הבריטיים בתושבי הקולוניה הבריטית המסכנים, שנגמרה בהרג של אזרחים חפים מפשע. אך הסיפור האמיתי מסובך יותר. למעשה, באותה תקופה היה מספר החברים בכנופיות בבוסטון גדול מהרגיל. רוב החבים בהם היו אזרחים שהפסידו את עבודתם לחיילים בריטיים, שקבלו אישור ל"עבוד מהצד", וגבו שכר נמוך מהתושבים המקומיים, שכן זו לא היתה הפרנסה היחידה שלהם. סמואל אדמס לא התקשה לגייס את המובטלים המדוכדכים לשורות המהפכה - ה-sons of liberty כפי שכינו עצמם. באותו ערב, תקרית מינורית בין חיילים לתושב הקולוניה הדליקה מהומה, שלובתה ע"י קהל הכנופיות שהתאסף סביב. ההתגרות של חביר הכנופיות לא הפסיקה, והם זרקו אבנים על החיילים הבריטים שסרבו לירות בקהל הלא חמוש (הכל תמיד נשמע כל כך מוכר…). לבסוף, חייל בריטי חטף אבן בראש, החל לדמם, ובאקט של עצבים וטרוף ירה לזורק האבן ישר בראש. צעקות ה-fire! fire you cowards! fire! של הכנופיות בילבלו את החיילים, שחשבו שקיבלו פקודה לירות, והם ירו לתוך הקהל. והשאר - הסטוריה.

הנה מדריך הסיור, לבוש בבגדי חייל אמריקאי מהפכני.

הבחור מעביר את הסיור כבר 34 שנים, והיו לו סיפורים רבים ומעניינים לספר.

תמונות מהעיר -

בבוסטון נסעתי ישירות ל-Boston common, שהוא פארק בלב ליבה של בוסטון, בעצם המקום בו רעו עיזים, ערכו כנסים, ותלו מכשפות במאה ה-17 עת הוא הוקם (בוסטון נוסדה ב-1634). טוב, האמת שעצרתי בחנות של apple כי הייתי חיב לבדוק את ה-iphone 3g החדש. מדליק מאוד. ברגע שאיזה ספק סלולרי יביא אותו לארץ אני קופץ (או, כשמישהו יפרוץ אותו…).
בפארק התקיים איזשהוא ארוע גדול, וכמו כל ארוע, היתה שורה של שרותי הופעות כאלה, הנוזל הכחול הסטנדרטי, בתוך קופסת הפלסטיק הרגילה. ההבדל היה, שלמישהו היה מאוד חשוב לציין שאלה שרותים ירוקים.

הנה הכיתוב בהגדלה -

certified green? על מה בדיוק? החרא נכנס לנוזל כחול, אפילו אם הוא מיוצר בצורה נקייה יותר, עדיין לא יהיה פה קומפוסטציה. אז אולי הם עושים עם זה מתאן אח"כ? כלומר דואגים שלא יהיה מגע עם חמצן, ואח"כ יכניסו לתא אטום וישאבו את המתאן הנוצר? קשה לי להאמין. בעצם, נראה לי די שטוטי כל השיטה. ידוע כבר זמן רב ששרותי קומפוסט הם הפתרון מספר אחד לטיםול בפסולת אנושית. ספר נפלא של ג'וזף ג'נקינס, שגם תורגם לעברית, לימד אותי הרבה - ואף חייתי עם שרותי קומפוסט במשל שנה בפרדס חנה.
למעשה, כבר יצא לי לראות חברה ישראלים שמספקים שרותי קומפוסט ניידים לפסטיבלים (בבומבמלה האחרון). קומפוסט זה כזה שיטה פשוטה, נקייה ויעילה. הרי פה כל מה שהמשתמש צריך לעשות זה לפזר נסורת! לא להוביל את הערימה למקום הקימפוסט או שום דבר אחר. לכן, שרותי קומפוסט בארועים זה אחד הדרכים הטובות לדעתי להחדיר למודעות את השיטה הפשוטה, והחסכונית במים, של טיפול בהפרשות אנושיות. מעגל סגור, מינימום אנרגיה, מינימום השקעה… טיפול ביולוגי. אולי צריך למכור את זה תחת פתרון ביו-טכנולוגי? אז זה בטוח יתפוס!

מכיוון שהארכתי בשבוע את שהותי בארה"ב, התפנה יום שבת לתירות. אז נסעתי לבוסטון.

כשהגעתי למסקנה שלא אוכל לשכור אוטו בשהותי פה, אז בררתי לגבי התחבורה הציבורית באזור בוסטון והסביבה.
ההוסטל שלי נמצא כ-30 ק"מ לבוסטון, והתחבורה הציבורית הטובה נגמרת ברדיוס של 10 ק"מ מלבה של בוסטון. קצת כמו אצלנו. להבדיל אלפי הבדלות, שכאן יש רכבת תחתית, ואחלה שבילי אופניים. מחוץ לבוסטון ישנם אוטובוסים, שתדירותם נמוכה (פעם בחצי שעה או שעה) אך יש עליהם מתקן שאני שמעתי על נפלאותיו כבר רבות, אך עיני לא זכו לראות. מתקן לנשיאת אופניים על גבי אוטובוס! לא מתקן לאופניים מתקפלים (למרות שאלה מתקפלים), לא הכנסת האופנים לתוך האוטובוס, לא הכנסת אופנים גוזלת זמן לתוך תא מטען עם צופר של מכיר חצי כרטיס נוסף לפי מצב הרוח של הנהג, אל מתקן פשוט, ואלגנטי להלבשת האופניים מלפני הפגוש, תוך כדי שהנהג רואה את הרוכב, בתהליך שאורך 15 שניות, וזה רק כי אני לא מיומן ופעלתי לפי ההוראות שקראתי באתר של ה-MTBA…

התהליך: מושכים ידית ומורידים את המתקן, מניחים עליו את האופניים, ומושכים את ידית התפיסה ומלבישים אותה על הגלגל הקדמי. זהו. אני מודה, שהסתכלתי על האופניים בחשש כשנסענו על הכביש המהיר, או (בעיקר) בעצירות פתאומיות, אבל - זה מתוכנן היטב.  כך נראה המתקן מנקודת ראיית הנהג (או הנוסע ליד הנהג) -

על המתקן מקום ל-2 זוגות אופנים, וה-MTBA התקינו אותם לפני כשנה, ומצפים בקרוב לסיים להתקין אותם על כל האוטובוסים והקווים של החברה.

ישראל בשביל אופנים נלחמים כבר זמן רב להביא מתקנים כאלה אלינו, כמו גם לאפשר העלאת אופניים על הרכבת, אך הרשויות ומנהליהן סובלות מקוצר רואי כרוני…

שבילי אופניים ב-Masachussetss Ave. המחבר בין הפרבר הקרוב, Lexington, לליבה של בוסטון:

על המדרכה ליד, מסומן סימון שאוסר על נסיעת אופנים!
זה, לעומת הכסתח של רון חולדאי, שמסמן ברוחב לב שבילי אופניים על מדרכות, ומתעלם מהפתרון הנכון של שביל יעודי לאופניים בצד ימין של הכביש, למשל כמו פה, מצד שמאל לחניית הרכבים. ואני בטוח שגם בבוסטון היו כבישים שבהם הגיעו לפתרונות יצירתיים כדי לאפשר לאופניים הנקיים והחיוניים לתפקוד התחבורתי התקי של העיר להכנס, כמו הפיכת רחובות לחד סטריים כדי לשחרר מקום לשביל, וכדומה.

טוב, סופשבוע טסתי לביקור הדו שנתי שלי אצל אחי שבנכר. בניסיונותיהם להשתלט על ארה"ב, החליטו אחי ואשתו לרכוש דירות בשני קצוותיה של הארץ הנרחבת, מסן פרנסיסקו עד וושינגטון הבירה. הסופ"ש הזה אחי אצל אשתו בצד המזרחי, אז טסתי לכאן. בסן פרנסיסקו כבר הייתי 3 פעמים, לא שמזיק עוד - עיר מדהימה - אבל למה לא לגוון? נסענו לגן החיות הלאומי, ואח"כ לחלק השני של Smithsonian Air-Space museum שמכיל נפלאות רבות.

ה-PathFinder, האבא של המל"ט הסולארי הכי מרשים שאי פעם נבנה - ה-Helios, על ידי חברת AeroVironment (שלחתי להם בקשות לתעסוקה פעמיים ב-3 שנים האחרונות, ללא הועיל). על מלט"ים/מזל"טים סולאריים - בצד שמאל יש את הניסיון שלי.

הנה תמונה איתי, לרפרנס. אורך הכנף כ-56 מטר. ה-Helios הוא גרסא ארוכה יותר של זה - עם כנף של כ-74 מטר ומשקל של כ-1500 ק"ג! כנף באורך של airbus ומשקל של טויוטה קורולה…

אם אתם תוהים למה יש מרעום בקצה של המטוס הזה, אז זה קשור לכך שיש כוונת, חריר ו, נו , איך קוראים לחלק השני של כוונת סטנדרטית… בכל מקרה - זה מטוס קמיקזה יפני, דגם שלא "זכה" לטוס, ותוכנן ויוצר בסוף מלחמת העולם השניה

ואם כבר מלחמת העולם השניה, עדיין בצד של מדינות הציר - הנה טיל גרמני מתקדם שגם כן לא זכה לטוס, גרסא הבאה של ה-V2 של וורנר פון בראון - שימו לב לכנפונים - עשויים העץ!

אחד מההשגים הראשונים של Paul B. MacCready, שאחראי למל"ט הסולארי מלמעלה, הוא חציית תעלת למאנש ע"י מטוס מונע אדם -

זה החלק האחורי, הכנף, הפרופלור, ו, המנוע! כן זה כסא אופניים גאה, בתוך מעטפת מילר על גבי פרופילים מינימאליים מצופים קורות פחמן דקות

DuPONT הנפלאים שימשו להם כספונסר כנראה, או שהם רק הספונסר של הבאת כלי הטיס למוזיאון.

ה-gossamer albatros, שחצה את תעלת למאנש, נבנה בטכנולוגיה של טיסנים תחרותיים. מינימום משקל ומקסימום חוזק - בלי שום עמידות מיותרת. כלומר מבנה שמתוכנן לעמוד במאמצים האווירודינמיים, אך אם תשענו עליו במקום הלא נכון הוא יתפרק לחתיכות. היה קטע קטן שהוקדש כולו לנושא - הנה ניב נשען על קשת חשמלית גדולה ומכוערת במיוחד, שמיועדת לחיתוך קלקר לכנפיים (ולהבים של טורבינות רוח!)

זה מסוק דו רוטורי, שעל כל להב יש מן משטח איזון שלא ממש הבנתי את מטרתו.

הצעות? אולי צריך זווית מינימאלית של הלהבים כדי שהם לא יתקעו אחד בשני (הם מסונכרנים - כך שאם תשימו לב, הם חופפים אחד את השני, ובגלל הפרש פאזה לא מתנגשים)

והנה, הציפור השחורה, אולי המטוס הכי מדהים שנבנה אי פעם. בפרוש הקדים את זמנו. מתי לדעתכם יוצר המטוס הבא -

בשנות ה-60! מטוס ריגול אמריקאי זה עדין נמצא בשימוש היום! יוצרו קצת יותר מ-10 כאלה, והוא מגיע ליותר מ-3 מאך, ועף בגובה של 30 ק"מ… אחרי ה-U2 האמריקאים רצו משהו שאי אפשר להפיל. רצו - ומצאו. אני ואחי בילינו שעה בסקירה מדוקדקת של המטוס הזה. ועדיין לא ידעתי למצוא סיבה לכל פרט.

מסתבר שיש לידי ב-Bedford את ההתחלה של שביל אופניים ייחודי, שנקרא minutman trail, ורץ על מסילת רכבת לא פעילה, שפשוט שפכו לאורכה זפת והפכו אותה לשביל אופניים/ריצה/רולר בליידס סלול.

ה-minuteman היו היחידה המיוחדת של הצבא האמריקני המהפכני. הם נשבעו להיות מוכנים תוך דקה לכל התקפה. בוסטון, כל עסקי שפיכת התה למים וכדומה - זה מקום תחילת המהפיכה האמריקאית, מלחמת העצמאות שלהם. לאורך השביל, המכונה גם America's revolutionary rail-trail, ישנם שלטים המסבירים את נקודות הציון לאורך הדרך. אחד מהם מכנה את ה-minuteman ושיטת הלחימה שלהם "A cunning way of war". מסתבר שהם נהגו להתחבא מאחורי שיחים, עצים ואבנים ולהפתיע את הבריטים, שמיצדם, כינו זאת "A cowardly way to fight" .מזכיר משהו… נו… על קצה הלשון. מענין אם אמריקאים בני זמננו חושבים על ההיסטוריה של לחימת הגרילה שלהם, כשהם נלחמו על עצמאותם, כשהם משביתים עמים אחרים שמיצדם נאבקים בהם באותה דרך. כנראה שכולנו התחלנו בגרילה. והתברגננו.

תמונות מהשביל:

הנה ה-montague swiss bike הזמניים שלי, מול כנסייה שמשית ב-Lexington.

ידעתי שאמור לרדת פה גשם, אז התכוננתי מראש עם ציוד רכיבה מתאים. אבל רבאק, חם פה כמו בת"א, ולח פה כמו בת"א, אז למה יורד פה גשם לעזאזל??
הנה הנוף לאורך המסלול היומי שלי -

ה-AMS מתקדם. אנחנו עוברים דרך כל הבאגים האפשריים כמובן. אתמול, זה התחיל עם טרנזיסטור ששולט על עוצמת הלדים בצג ה-LCD בפאנל השליטה במשאבות, שהיה PNP כשאמור להיות היה NPN. לא נשמע משמעותי, אבל זה גרם לפעולה הפוכה וחלשה מדי. זה מה שקורא כששמים את שני הסוגים בתאים צמודים באותה מגירה. קצת כמו לערבב ברגים ואומים אינצי עם מטרי. המשיך היום כשהיו דליפות במערכת השאיבה שהרכבנו אתמול, ובניסיו להחליף את גושי האלומיניום (clamps) שלוחצים על המשאבות, היה קשה לפתוח את הברגים. פשוט קשה מדי. עד שלבסוף הם נגזרו - ותאמינו לי, אין משהו מתסכל כמו מכונה של מאות אלפי דולר שתקוע בה בורג, ללא אפשרות חילוץ חוץ מפירוק על מנת לקדוח אותו. אך אני מגזים, כי התכנון היה טוב, ואפשר היה פשוט לפרק את החלק שנפגם ולהחליפו באחר. למה זה קרה? פשוט בגלל שבי שם ברגי אלומיניום בפלאנג' אלומיניום. סגירה חזקה - והם נתפסו. עברנו לברגי פלדה, והיום הסתיים עם מכשיר מחווט, ומוכן לפעולה. הנה המפלצת -

ובמבט צד -

מפחיד הה? טוב, מחר צריך ללמוד איך להפעיל ת'עסק.