באופן סולרי – שבוע ראשון

תחילת המסע – יום האפס

יצאנו לפנות בוקר מבני ברק (התמזל מזלנו והשעון הועבר לשעון חורף כך שזכינו בשעה שינה נוספת).
בתוך הג’יפ נסע הטריילר והפאנל ושתי זוגות האופניים היו על מתלה בחוץ. עקב חשש לגורל האופניים חנן הופקד על הנהיגה ויערה הופקדה על שלמות מתקן האופניים וכמובן על שלמות האופניים. הנסיעה עם ראש מופנה אחורה אינה נוחה כלל אך הוכיחה את עצמה כנחוצה עד מאד. באזור ב”ש נראה כי זוג אחד השתחרר ושני הזוגות נדחסו לתוך הגי’פ. הגענו למדרשה (שדה בוקר) אבא שלי הצטרף בתפקיד הנהג (כהרגלו בקודש…), יערה נדחסה בין טריילר, פאנל סולרי ושני זוגות אופניים (מה שהזכיר לה נסיעות טיפוסיות מאפריקה)

הגענו לאילת, התמקמנו בחוף האלמוגים ופצחנו את הטיול ביום של רביצה מבורכת. כבר עם מיקום המערכת נגשו עוברי אורח לשאול לגבי המערכת, דבר שיחזור שוב ושוב בהמשך הטיול.
יום הבטלה עבר בנעימים, טבילות בים, ביקור של זוג חברים וביתם שנופשים באילת, טלפונים לארגון החתונה (למה אנחנו אף פעם לא עושים דברים בזמן?…), ביקור של זוג שמכירים את חנן מקורס בניית טורבינה רוח שהוא העביר, מהם קיבלנו עצות בחינם על איך להחזיק חיי נישואין, ורביצה ארוכה מתחת לצלייה שארגנו על חשבון רשות שמורות הטבע.

יום אחד
תחילת המסע החלה בתקרית שערערה את קיום הטיול וקיומו של חנן (וכן זה דרמטי כמו שזה נשמע). לאחר נסיעה של חמישה ק”מ באיזור נמל אילת, הונטיל באופניו של חנן התפוצץ, הפנימית יצאה ממקומה, הג’אנט החשוף נוגע באספלט ולא מאפשר אחיזה מספקת, כידון לימין, כידון לשמאל – והתרסקות כואבת במיוחד… בגלל החיבור הגמיש של הטריילר, לציר הגלגל האחורי, הטריילר לא מושפע ונשאר עומד על 2 גלגלים. האופנים יחד עם הטריילר וחנן הועברו לצידי הדרך. חנן, לאחר חבישה פציעיו לקח את זוג האופניים התקין ונסע לעיר אילת לחפש צמיג ופנימיות לרכישה. באותו זמו יערה התמקמה תחת הצל של הפאנל הסולרי (ממש רב פעלים הפאנל שלנו), וענתה לשאלות סקרנים.
לאחר הרכבת הצמיג והפנימית חזרו לרכב על הסוס (האופניים).
מקום ארוחת הצוהריים נקבע לדקלי דום, המקום הצפוני ביותר בעולם פה גדלים דקלים אלו. המעבר מכביש לדרך הייתה קשה אך לאחר נסיעה של כקילומטר וחצי בדשדש לכיוון הדקלים. בנסיעה זו סוף סוף השיגה יערה את חנן!!! לאחר ארוחת צוהריים קלה שכללה לחם, ירקות, טחינה (לחנן) ודבש החליטה יערה לשחזר את הטיפוס על דקל הדום מהטיול פני שש שנים. במהלך הטיפוס חשבתי שזה יהיה די טיפשי לצאת למסע אופניים ובסוף להפצע מנפילה מעץ… עם תום הטיפוס ותיעודו חזרנו לכביש הראשי. המנוע של יערה החל להשמיע קולות של שטיח (קרי לא לעבור). יערה הצליחה לנסוע מס’ ק”מ ללא עזרת מנוע עד שהתייאשה מול תמנע.

עשינו הפסקת טעינה בתמנע. היה כיף להתבטל שלוש שעות שעות, להסתכל על ההרים.
עם טעינת הסוללות ורדת החשיכההחלנו לנסוע. לדווש בלילה זה לא בטיחותי בזה אין ספק אבל לנסיעת לילה יש יתרונות רבים (שנכון שאין לכך שום משמעות אם אתה מתרסק…)., מזג האויר נעים, הכוכבים מדהימים, לא רואים אם זה עליה או ירידה(רלוונטי ליערה). עישנו הפסקת שוקו ביוטבתה. מעולה לא היה השוקו טעים יותר. .. ללוטן הגענו כבר בשעות הערב המאוחרת. הגענו לדירה של נטע ונועם, התקלחנו והתרסקנו, הפעם על המיטה.

יום שתיים
היום השני (או שלישי, תלוי איך סופרים) הוקדש לשידרוגים של המערכת הסולרית בבית המלאכה של קיבוץ לוטן (חנן) ובטלה (יערה). יערה עשתה טיפול וואצ’ו (שיאצו במים), היה פשוט מעולה, תחושה האי גרוויטציה, המים העוטפים, הרוגע. חנן קיבל עיסוי. בערב טיפסנו לתצפית על אחד המגדלים בקיבוץ .

את הלילה העברנו בכיפה האקולוגית מספר שמונה

[חנן] שכונת הכיפות שבקיבוץ כמעט בתהליך סיום.נשכונה מורכבת ממספר בתים, כיפות גיאודזיות עם פתח סטייל איגלו (טוב, קח חצי כדור ותוסיף לו פתח ‘ח’ ווואלה – יש לך איגלו) בנויות ממבנה המורכב מלבנות קש מצופות בוץ, על שלדת פלדה, ובסיס בטון עם רצפת חצץ. הבנין בנוי ברובו מחומרים שמקורם בסביבה הקרובה (קרי: אדמה) ולכן עלות הזיהום הכרוכה בבניתו נמוכה, ושיטת התכנון של המבנה מבוססת על עקרונות המבנים הסולריים פסיבים, שמכוונות את הפתחים, הצללת החלונות, והמסה התרמית של הקירות השונים למצב של צורך במינימום אנרגיה נוספת (מיזוג, אוורור) על מנת להשיג תנאים נעימים למחייה. התכנון פה אינו מושלם, ונועם אילן – המארח שלנו – שגר בכיפה בשכונה במשך השנה האחרונה (הכיפה הראשונה שסוימה אם אני לא טועה) ישן בחוץ לעיתים כי היה נעים יותר. יש מה לשפר – אך השיטה ידועה ועובדת.

יום שלישי – העליה להרים
אחד הדברים שגורם לך טיול אופניים הוא הערכת הדברים הקטנים, כבישים סלולים, שרירים לא תפוסים, מנוחה, צל, מים, חשמל (טוב זה רק כי אני נוסעת באופניים חשמליות) וביחוד מישורים (וירידות כמובן).
היום השלישי החל בטיפוס לרמת ההר. כן, גם לאופניים חשמליות קשה בעלייה, בייחוד עם מחובר להם טריילר.

חשבתי שיהיה לי המון המון זמן פנוי. נסיעה של שעתיים עד ארבע שעות ושאר היום לעצמי. זמן לקרוא, לכתוב, לחשוב אבל הזמן בטיול מתמלא לו בחויות, אנשים, נופים, צורות חיים אחרות. מפליא איך הזמן מתמלא לו מעצמו מבלי שיש לך מושג ממה יוליד יום. כל כך שונה מהשגרה שלי, בה כל בוקר (או לילה תלוי בשבוע) אני נוסעת באותה דרך לאותה עבודה שגם בה יש את היחדיות של כל משמרת אך עדיין הקונספט הכללי די חוזר על עצמו. פה כל יום מתחיל חלק. יש כיוון כללי. לרוב כיוון גיאוגרפי.

בינתיים אנחנו הגענו לים המלח, ויש לי עוד כל כך הרבה חויות להעלות על הכתב…

אז נחזור ליום השלישי. (זה נראה כל כך רחוק…). אני את רוב העליה הצלחתי לעלות בעזרת המנוע החשמלי ופידולים. אך היו שלבים בהם נשברתי והלכתי.
לחנן לעומת זאת היו חיים קשים יותר, נוסף על טריילר השוקל כ- 70 ק”ג המנוע של האופניים שלו מתחיל לעבוד רק מ – 6 קמ”ש (וזאת במטרה לחסוך את כמות החשמל הגדולה הכרוכה בהאצה והגדלת הטווח בחשמל הנחסך, דבר המעולה למישור או לעליות מתונות אך לעליה חדה כמו זו (300 מ’ על שישה ק”מ) זה מהווה בעיה תפעולית קשה) כך שאת רוב העליה פרט לקטעים ספורים של מישור הוא נאלץ לדחוף את האופניים יחד עם הנגרר במעלה ההר. כמובן שהגעתי לפניו לסוף העליה – הר עיט. החלטתי לעלות לתצפית כדי לראות את חנן. באיזור התצפית היה מוצב צבאי, החיילים שמחו לראות אתי (הם נראו די משועממים) אבל שהתקרבתי למגדל תצפית הם יעצו לי להתרחק כי יש חשד למוקשים באיזור (והרי עוד דרך טפשית להפגע במהלך טיול אופניים…).
חנן הגיע לסוף העליה תשוש קמעה אך עם שמחת ההשג.

שנינו היינו מאושרים לגלות שאחרי העליה המתישה הופיעה ירידה מתונה שבסופה נראה איזור הירוק של קיבוץ נאות סמדר.
אותו ערב הוזמנו ע”י אילן שחנן פגש בלוטן בבית מלאכה (וזה המקןם להודות לאילן על הברגים עם ראשי פרפר ואומים לפתיחה מהירה) לביתו בישוב שחרות הנמצא לאחר בסיס עובדה. התוכנית המקורית להשאיר את האופניים בנאות סמדר ולנסוע הלוך חזור עם אילן (שעובר במילא דרך נאות סמדר בחזרתו מעבודה ובדרכו אליה). אבל בגלל שהגענו מוקדם מהצפוי הוחלט להשאיר את הנגרר בנאות סמדר ולנסוע עם האופניים לשחרות.
עצרנו בכניסה לנאות סמדר למנוחה קלה והטענת האופניים של יערה. בזמן הטענת האופניים פגשנו בחור הולנדי בטיול אופניים שסיפר שיצא לפני שלושה חודשים מביתו בהולנד, נסע עד טורכיה, המשיך לסוריה ולבנון משם לסיני דרך ירדן. מנאות סמדר הוא ממשיך למכתש רמון ומשם לת”א שם יתפוס טיסה חזרה הביתה. אמרתי לו שליד הטיול שלו הטיול שלנו, איך לומר נראה קצת עלוב. הוא התלהב מהמערכת הסולארית (וחנן כהרגללו שש להסביר ולפרט). את ארוחת הצוהריים אכלנו בפונדק נאות סמדר, מקום ממולץ, כל האוכל (כולל הגלידה המעולה) תוצרת בית, האוכל מעולה וניתן לקנות במקום מוצרים אורגנים כגון יין, ריבות, לדר, זייתים, סבונים ועוד, הכל ייצור עצמי של הקיבוץ.
הנסיעה עצמה לשחרות עברה בנעימים. היה כיף לרדת מכביש הערבה ולנסוע בכבישי מדבר בהם תנועת הרכבים דלילה והמרחבים שולטים.

בדרך עברנו ליד הכניסה לחולות כסוי אליהם עוד נשוב ביום כיפור, פנינו שמאלה בהגיענו לבסיס עובדה. הכביש נהיה צר יותר ולקראת הישוב אף נעשה תלול.
הישוב עצמו נמצא מבודד וישנה תחושה של סוף העולם. תחושה טובה של שלווה מדברית. הגענו לביתו של אילן.

לאחר סיבוב בישוב (התלבטתי איך בדיוק לתאר את המקום הזה, כפר או עיירה איכשהו לא מתארים את המקום, נראה לי שהביטוי ההולם ביותר הוא מספר התיישבות בודדים מקובצים יחד על אותה גבעה). בעודנו מסתובבים בישוב פגשנו את אילן השב מעבודתו. הוא הציע לנו ללכת למקום קרוב מעין מרפסת בצוק הצופה לנוף. הלכנו בעקבות ההוראות שלו ואכן הגענו למקום מקסים מעין גומחה במצוק. התמקמנו ליד רוג’ום אבנים (קברים עתיקים) והבטנו על הנוף.

הנוף הקרוב אלינו כלל את אזור הר יוטבתה, את לוטן ממנה התחיל היום והרי אדום באופק בצבעים משתנים. הנוף היה מדהים ביחוד לאור העובדה שנקודת התצפית הזו באה מכיוון יחודי.
כובדנו בארוחת ערב חגיגית, פרט אלינו היו אורחים נוספים, משפחת גיא מהישוב פארן.
את הלילה ישנו ביחידת האורחים הבייתית, בעלת הנוף המדברי (טוב הכל בשחרות עם נוף מדברי).

יום חמישי
יום זה הוקדש ליישוב נאות סמדר. הגענו לקיבוץ כאורחיו של יובל שהוא חבר של דרור (שמפיק לנו את החתונה. השאיל לנו את האופניים שלו לטיול וכמובן חבר טוב). יובל ביקש שנגיע מוקדם במטרה להעביר הסבר קצר על המערכת לילדי הקיבוץ.
הדרך משחרות לנאות סמדר עברה במהרה (ירידה….) ואפילו היה לי זמן לאכול עוד גלידה בפונדק.
בהגענו לקיבוץ הובילה אתנו תכלת מכיתה ג’ לחדר האוכל של הילדים. בנאות סמדר יש כשלושים ילדים עד כיתה ח’ הלומדים בתוך הקיבוץ ולא בביה”ס האזורי (תיכון נלמד ביוטבתה) כך שילדי נאות סמדר זוכים ללמוד בכיתות הגיוניות ללמידה, תכלת סיפרה לנו שהכיתה שלה ממש עמוסה, 9 ילדים בכיתה….
לא יודעת אם זה קשור לחינוך, לאווירה אבל ניכר בילדי נאות סמדר החל מתכלת שליוותה אותנו בגרות, פתיחות, סקרנות.
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו החוצה וחנן נתן הסבר מקיף גם על האופניים ועל אנרגיה סולרית.

בהמשך, כל הילדים נסעו נסיעות מבחן על האופניים שלי.
הילדים הלכו לשטוף את הכיתות ואנחנו הלכנו להתרחץ לברכת הזאבים, בריכת מים מתוקים הנמצאת בקצה הקיבוץ.
את ארוחת הצוהריים אכלנו בחדר אוכל בחדר אוכל של ה”גדולים”… האוכל בנאות סמדר פשוט. לרוב שתים או שלוש תוספות צמחוניות, לחם, ממרח וזהו. האוכל טרי טרי ולמרות פשטותו הוא משביע וטעים מעין כמוהו. בעת הארוחה נשמר שקט (לא שקט מוחלט, מותר לדבר אבל לא מנהלים שיחות חולין). לאחר הארוחה יושבים כולם בניחותא בחצר חדר האוכל המוצל עם כוס תה ומשוחחים, כמו משלימים את סעיף השיחה מהארוחה. לאחר ארוחת צוהריים מתקיים כל יום מפגש. במפגש זה נידונות המשימות העומדות לפני חברי הקיבוץ, מארגנים קבוצות עבודה ומתנדבים. גם אנחנו התנדבנו למשמרת לילה בגדיד המג’ולים (תמרים מתוקים במיוחד,ישנה אגדה המספרת על בחור שאכל שישה תמרים והתאשפז על עודף סוכר. אני בכל אופן “שרדתי” יותר משישה תמרים….)
את הזמן הנותר לנו עד ארוחת לילה העברנו בסיור בקיבוץ, במאגר המים הגדול –

ואח”כ הסבר ושיחה על תה אצל יובל. לאחר ארוחת הערב (שהייתה זהה במתכנותה לארוחת הצוהריים) הלכנו לישון מס’ שעון לפני הגדיד.
משמרת הלילה החלה בחצות עד שש בבוקר. אני אוהבת לעבוד משמרות לילה (גם בעבודתי אני אוהבת משמרות לילה), הזמן שונה בעת שאתה עובד וכולם ישנים. האוירה השונה, העבודה איכשהו אחרת, מזג האויר נעים יותר (רלוונטי לגדיד, אצלי בעבודה הטמפרטורה מבוקרת…).
תהליך הגדיד מורכב משני חלקים: שלב הניעור והבאת התמרים למסוע ושלב המיון. החלק הראשון של תהליך מתבצע באמצעות חובק, מנערת (מעין מנוף יעודי) ורשת שקים ומסועים. החלק השני מורכב ממסוע ובבני אדם שתפקידם למיין את התמרים:
טבעות יובש-
חצי יבש-
עיבוד פרי- תמרים מעוכים שהולכים לייצור מוצרים שונים שמקורם מתמרים כמו ריבות, ממרחים וכו’.
בררה- אין מה לעשות
באמצע הלילה העבודה נעצרה לטובת ארוחת לילה. הודלקה מדורה וזכינו לארוחת טעימה של לחם טרי, גבינות, ירקות, טחינה, תה מתוק ועוגיות (תוצרת בית). רוב העובדים איתנו היו מתנדבות שבאו לעבוד בקיבוץ לתקופה שבין שבוע לשנה.

יום שישי-
לאחר משמרת לילה בגדיד חזרנו לחדרנו הזמני בקיבוץ. חנן הלך לישון ואני נסעתי לפונדק לקנות אספקת דברים טובים להמשך הטיול (וטוב גם גלידה) וחזרתי לישון עם חנן בקיבוץ. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במשמרת לילה זה הבוקר. שכולם קמים לעבודה, מתחילים את יומם ואני בדרכי לישון ואז אני באמת מרגישה שהזמן כמן שייך רק לי…
לאחר ארוחת צוהריים קלה (ארוחה לפני הארוחה המפסקת), ארזנו חבילה שנשלחה למרכז יחד עם מובילי הנגב (שירות הובלות של קיבוצי הדרום למרכז) ונפטרנו מחלק מהחפצים המיותרים שלקחנו לטיול. הנטייה הטבעית של מקום להתמלא.
את הפרידה הקיבוץ נאות סמדר החלטנו לבצע בבית האומניות. הפעם הקודמת שביקרתי בבית האומניות היה למעלה מעשר שנים בסדנת אדם ומדבר בכיתה י”א. אז כמדומני המבנה לא היה גמור. בית האומניות הינו המבנה המרכזי בקיבוץ המזכיר מבנה מהסרט עלי באבא. בצבעים פסטורלים, בצורות רכות עם פיתוחים ניצב המבנה המרשים המשמש לסדנאות עבודה.

[****]
את יום כיפור החלטנו להעביר בחולות כסוי. חולות כסוי הן דיונות חולות הנמצאות ברמת עובדה. כיון שהתעכבנו לעזוב את נאות סמדר (קשה לעזוב מקום עם אנרגיות כה טובות) הגענו באור אחרון לדיונה. בגלל בעיית עבירות לא נסענו עד הדיונה הגדולה והעדפנו להתמקם ליד הדיונה הקרובה לכניסה.
סוף סוף אחרי כשבוע של מסע היינו לבד במדבר (וזה המקום להודות לכל האנשים הנפלאים שארחו אותנו בנדיבות אין סופית). הקמנו את ביתנו שכלל אוהל, שטח מחיה נייד (סדין לבן ששימש למטבח וסלון) ודיונה.

חנן סיפק תאורה של מנורת פלורסנט (15 וואט) לאור ומנורות צבעוניים (28 וואט) לאווירה.

ארוחת ערב חגיגית (נו , לא צמנו ביום כיפור הזה), רקע רומנטי של דיונות כוכבים. יין אורגני – המיטב מנאות סמדר. ונכון, הבאנו שואב וואקום לשמור על היין רק פותחן שכחנו להביא (בסדר חנן, יערה שכחה). חנן הבריג בורג עץ לתוך הפקק ובעזרת פלייר הוציא את הפקק. היין היה מעולה.
בבוקר, התעוררתי קצת לפני הזריחה, לאחר ארוחת בוקר הלכנו להתגלגל בדיונה.

המשך היום עבר בנעימים. חנן אילתר עם הסדין השני צל. אני קראתי, כתבתי, חנן עבר קצת במחשב ועשה טיול באופניים להמשך הדיונות. במקביל יבשנו את התמרים שקיבלנו מנאות סמדר בשמש. [כמובן שכל היום בוצע הטענה של המצברים].

לאחר השעות החמות קיפלנו את ביתנו והמשכנו במסע. בצומת שזפון המשכנו ישר לכיוון צומת ציחור. שוב מרחבים. בסיסי צבא גדולים. (עברנו ליד שזפון או שבזון כי שהייתי מכנה אותו בשירותי הצבאי. בילתי בו חודשיים בקורס קצינות ואין לי זכרונות טובים ממנו. הכל זמני וגם דברים שנראים נוראים בתקופה אחת נראים לגמרי אחרת בתקופה שונה).

הגענו ליישוב נח”ל שיטים שהוא מסתבר הענף הרוחני של קיבוץ סמ”ר. אחד היתרונות בטיול אופניים (וביחוד טיול אופניים סולרי) היא שאנשים תמיד מאירי פנים ומכניסי אורחים (אני חושבת שטיב האדם הוא כזה אבל קיים הבדל בהכנסת האורחים עם הגעתך למקום ברגל או באופניים לעומת הגעתך במכונית). בישוב כובדנו בעוגת דבש של יום כיפור והצטיידנו במים.
בצומת ציחור הגענו לנקודת ההכרעה. התכנון המקורי היה לרכב למדרשת שדה בוקר. אך בהמשך חשבתי שהיה הרבה יותר נחמד לסיים את הטיול בים המלח (אז עוד חשבתי שהטיול הסתיים בים המלח – איזה קטנת אמונה…) וגם העלייה של המכתש נראה קצת יותר מאיימת לאחר העלייה מצומת קטורה לרמת עובדה. כך בצומת במקום לפנות שמאלה לכיוון מכתש רמון החלטנו לפנות ימינה ולחפש מקום ללינה.

כיון שהיה כבר חושך החלטנו לנסוע קצת עד שנגיע לנקודת תצפית טובה כך שנקום בבוקר ונראה את הערבה. הירידה הייתה מתונה , לא היו מכוניות בכביש, הלילה היה בהיר וכך בלי כמעט לשים לב מצאנו את עצמנו שוב בכביש הערבה (איזה כיף היה לנסוע כל כך הרבה ירידה ועוד מתונה!) אוכלים ארוחת ערב ב- 101.
נסענו עוד קצת לכיוון צפון, התמקנו בצידי הדרך וכך בלי לפתוח אוהל נרדמנו לנו.